זה לא היה משחק גדול, אבל זו כן היתה תצוגת תכלית של קבוצה חזקה ומוכשרת שיודעת להשיג את מה שהיא צריכה, גם ביום בינוני.

לפני שבוע הפועל באר שבע ערכה משחק אימון מול הפועל אדומים אשדוד מליגה א'. האלופה מדשדשת מתחילת העונה ונדמה שהניצחון על האשדודים באדום הוא זה שאמור היה להביא לה את הדרייב מול האשדודים באדום צהוב.

אנחנו לא רצים. נקודה. זה לא המאמן, זה לא המערך, אלו לא השחקנים, זה לא המתקנים, זו לא ההתקפה וזו לא ההגנה. זה הרבה יותר פשוט מזה - אנחנו לא רצים.

בגדול, הירוקה מהכרמל משחקת אותו הדבר כבר יותר מדי זמן, אלו רק היריבות המתחלפות המאפשרות לה לעיתים לקבל משחק מקל, ולעיתים משחק חסר רחמים.

מכבי חיפה בעיני הוא המועדון הכי גדול בישראל, לא בזכות התארים, ההתנהלות, ההיסטוריה והתצוגות הגדולות אלא, בראש ובראשונה, במידת העוצמה של הקטר החיפאי - הלא הם האוהדים, נכס צאן ברזל שלא נמצא במקומות אחרים ויסלחו לי הצהובים או האדומים.

כשגלזר עולה לדשא, אפשר לראות ביציבה שלו שהוא לא בא לקבל טובות מאף אחד. הוא עולה לדשא כי מגיע לו. כי הוא הכי טוב, הכי יפה, הכי... מזכיר מישהו?

נשימה עמוקה ואני שוב ביציע המזרחי עם כל המשתמע מכך. הריחות של ירושלים, הרוח הקרירה שמגיעה עם הקול של אמא שמהדהד בראש "קחי משהו חם", אני עונה לה שחום אימים, אבל כמו תמיד מגלה שהיא צדקה ומחייכת לעצמי. תכף יהיה חם, ביציע תמיד חם.

המפגש בבירת הנגב הציג כמה נקודות קריטיות, שעלולות לסמן את העונה שבדרך.

כל ילד יודע שכדורגל משחקים 90 דקות, טוב אולי חוץ מאיביץ'.

למוד אכזבות של 7 שנים, החלטתי לעזור לכם, אוהדי מכבי חיפה שותפיי לרגשות ולשאר אוהדי הקבוצות בליגה, להכנס קצת לראש של האוהד החיפאי במהלך משחק ממוצע ולחוות ביחד איתי, בזמן אמת, את הרגשות שעוברים עליי תוך כדי המשחק.