בפעמים הראשונות שראיתי את דן גלזר משחק, הרושם שלי היה של ילד חזק עם הרבה מוטיבציה ומעט כישרון. מודה ש"לא נפלתי". הפעולות שלו הסתכמו בעיקר בתיקולים קשים מאוד על שחקני היריב, שברוב הפעמים הסתיימו בכרטיס צהוב.

כשהוא יצא ל"גלות" בבית"ר ת"א-רמלה, בני יהודה ומכבי נתניה, לא ממש עקבתי, אולי רק קצת בעונה שעברה, בה שמו הופיע יותר ויותר בדיון הרחב. אפילו במשחקים של נתניה אותם יצא לי לראות, לא ממש התמקדתי בו (ככה זה כשערן לוי ודיא סבע גונבים את ההצגה כל פעם מחדש). לכן, כשמכבי קראה שוב לכל המושאלים להתייצב, היה לי די ברור שיחד עם רוב חבריו לנדודים (יונתן כהן, רוסלן ברסקי, שחר פיבן…) הוא יגיע, ישחק קצת בגביע הטוטו, יקבל זר\כוכב על הראש ויושאל שוב. אבל הוא השתנה לנו. יצא ילד כסחן וחזר גרזן מיומן.

כשגלזר עולה לדשא, אפשר לראות ביציבה שלו שהוא לא בא לקבל טובות מאף אחד. הוא עולה לדשא כי מגיע לו. כי הוא הכי טוב, הכי יפה, הכי… מזכיר מישהו? אם חשבתם על אבי כהן ז"ל, אתם כמוני. לדן יש את העמידה האבי כהנית השחצנית (אבל רק בגלל שהוא יודע שהוא הכי טוב), הגאה (של שחקן בית שמקבל אהבה) והבטוחה – של אחד שמגיע למשרד לעבוד. הוא יודע שיש ימים שהולך יותר, ויש כאלה שהולך פחות, אבל רואים עליו שאצלו אין ימים בהם מנסים ונותנים פחות.

כמה שעות אחרי המשחק הראשון נגד הפועל ב"ש, ואני עדיין מחייך בהנאה מכל מהלך של "הילד" הזה. חילוצי כדור שמשלבים כוח, אומץ וגם עמידה מצוינת והתמצאות טובה במגרש (קצת כמו גדי ברומר, או אמיר שלח אם נמשיך בהשאלות).

אם אלברמן בזמנו היה מכשף, עם תיקולים אינטיליגנטיים ונקיים, גלזר – כך זה נראה – מוסיף את האלמנט המאיים לשחקן היריב. "רוצה לעבור אותי? מוכן לשלם את המחיר?". כבר לא כסחן, הרבה יותר חכם, אבל לא שוכח שחלק מסויים מעבודתו קשור למחשבות שעוברות לשחקן היריב בראש כשהוא בא לכיוונו, או להתחרות איתו על כדור.

אבל גלזר, כבר לא רק גרזן יעיל, וכל עוד ימשיכו לתת לו הקבוצות היריבות מרחב וזמן, ייהנו מכך דור מיכה, עומר אצילי וחבריהם לחלק הקדמי. שכן, גלזר מוכיח (כנראה לא מהיום) שיש לו גם ראיית משחק משובחת, ורובן המוחלט של ההחלטות שהוא לוקח, אחרי הזכייה בכדור, הן החלטות חיוביות. נגיעה או שתיים, והכדור כבר מנותב לשחקן שיכול להעביר את כובד המשקל לכיוון רחבת היריב.

יש לא מעט דיונים בין אוהדי הקבוצה (וגם מבחוץ) על "מה לעשות עם שחקני הבית?" והרבה מהם, כמובן נגועים בסוג של נוסטלגיה שלא נטועה במציאות. אין יותר הרכב שחקני בית שלוקח אליפויות. עם כל הרצון הטוב, קבוצה כמו מכבי ת"א – בטח השנה, בטח עם המצב הנוכחי של ב"ש (לא קטסטרופה אבל סוג של הזדמנות) – לא יכולה להיות יותר מדי רומנטית. היא חייבת להיות קילרית. ולכן זה לא מציאותי לחשוב שכולם פתאום יהיו שחקני מכבי, כל שכן, שחקני הרכב שמקבלים 90 דקות. דעתי האישית היא שברסקי (אם ירצה) יוכל בהחלט להיות כלי חשוב בפאזל וכמוהו גם יונתן כהן שהוכיח עד כה שיש לו לא מעט לתרום (גם כשוידאר עוד היה). אני חושב שחשוב מאוד לשמור על שניהם.

אבל גלזר שונה מהשאר. לדעתי הוא שחקן שסוגר לאיביץ' עמדה בקלות (ואולי גם למאמן הבא – ימים יגידו). אם בחלק הקדמי מיכה חייב להיות באנקר (וכל שבוע מחדש אנחנו מקבלים הוכחות לכך) אז דן חייב להיות הבאנקר של הקישור האחורי. איזה כיף כאוהד מכבי, לחשוב על שני שחקני בית, שהם גם שני שחקנים מאוד מרכזיים במה שחייב להיות ההרכב שיתייצב במהירה בימינו. מיכה, עם סרט הקפטן, והילד שחזר הביתה. שני בעלי הבית במרכז השדה.