במרץ מזג האוויר מתחמם, ואיתו גם כל העסק הזה של כדורגל אירופי. אז אודי ריבן ומוטלה רפלד ישבו, התכתבו, וסקרו את המצב בליגת האלופות, קבוצות מאכזבות, נתנו גיחה קטנה לליגה שלנו (אירופה או לא אירופה?), והאם בצרפת באמת מישהי יכולה לקחת את תואר האליפות מפריז סן ז'רמן?

357 הימים בהם הקבוצה ממערב גרמניה לא ניצחה משחק ליגה היה קרוב להעניק לה תואר מפוקפק אותו מחזיקה קבוצה אנונימית מהליגה החמישית בגרמניה.

קלופ בחר פעם בגונדואן, ופפ בחר בטיאגו, והיום שני השחקנים עובדים עם המאמן האחר

לקראת תחילת שנת 2021, בתקווה שזו תבוא עלינו לטובה, החלטתי לסכם את השנה שעברה על הכדורגל הגרמני. הסיכום מוצג באמצעות חמש נקודות אור וחמש נקודות חושך, בתקווה שעד מהרה נוכל כולנו לצאת ולפקוד את אצטדיוני הכדורגל שאנחנו כל-כך אוהבים.

כשהמאבק במסגרת המקומית נראה אבוד, התקווה הגדולה של דורטמונד היא לנסות וללכת עד הסוף בליגת האלופות, בטח בתקופה המשוגעת של מגפת הקורונה. בשביל זה היא תצטרך את האלאנד שעדיין מחלים מפציעה, אך העיניים של האוהדים נשואות קודם כל לכוכב הקבוצה בשנתיים האחרות – ג'יידון סאנצ'ו.

באיירן מינכן, אלופת אירופה, היא אולי הקבוצה החזקה ביותר בעולם אך מבט עמוק יותר על מבנה הסגל של הבווארים מרמז על בעיות קשות שעלולות להתגלות בטווח הזמן הקרוב

ענפי הספורט לא זהים, והמקרים קצת שונים באופיים, אבל המכנה המשותף הוא חריגה (כביכול) מנורמות מסוימות שאמורות לשמור על איזשהו כבוד הדדי בין יריבים. רק שזה די מיושן, או בקיצור, בולשיט.

כדרך להתמודדות עם ההזדקנות, רציתי לעודד את עצמי קצת ולראות מי פחות או יותר בגיל שלי (או יותר מבוגר) ועדיין משחק באחת מהליגות הבכירות באירופה.

בתחילת שנת 2017 ובתחילת שנת 2019 כתבתי שני טורים על המצב העגום של שאלקה 04. במצב הדברים הנוכחי, בו שאלקה נמצאת במקום האחרון בליגה לאחר תשעה מחזורים וללא ניצחון, הגיע הזמן לפרסם את הפרק השלישי והאחרון בטרילוגיה על שאלקה 04, כאשר מי שבקיא מעט במוטיבים ספרותיים ידע שבסוף הטרילוגיה, העלילה נגמרת.

בחרתי את עשר ההעברות הבולטות לדעתי, תוך שניסיתי לתת מקום לכמה שיותר קבוצות שונות, ואפילו לשחקנים בולטים שהגיעו להשאלה בלבד.