האם יש הסבר טוב לעצם העובדה שאפשר למצוא כל כך הרבה כתבות שעלו לאחר המשחק שנדמה שכל מטרתן להגיד ״ההפסד היה צפוי מראש, אמרנו לכם״, להתעלם מהחלקים החיוביים וללכלך על הנבחרת?

הלכתי ובדקתי מה עשה הכדורגל האוסטרי בשנים האחרונות

החברה הישראלית לא מתה על זרים. לא משנה אם הם פועלי בניין מתאילנד או קשרים אחוריים מספרד.

הרצוג הוא בעצם הבריון של בית הספר שביום הראשון של חטיבת הביניים עשה לנו וודג'י והשפיל אותנו מול כל הכיתה, ואז בכיתה יב' גנב לנו את מלכת השכבה במסיבת סיום.

למה הם כן ואנחנו לא? כשנשאלת השאלה הזו ברוב המקרים היא נובעת מקנאה והסתכלות על הצלחות כאלה ואחרות של אדם או קבוצת אנשים שונה מאתנו, כשהתנאים הבסיסיים להצלחה זהים. ומכאן השאלה למה קרואטיה בגמר המונדיאל וישראל אפילו לא מצליחה להעפיל לשם?

בטור הקרוב ננסה קצת להסביר למה מונדיאל 70' נחשב אולי לגדול בכל הזמנים, עם הנבחרת הגדולה בכל הזמנים.

אז ארגנטינה לא הגיעה. למי אכפת. לא, באמת, למי אכפת? לראש הממשלה? יש לו דברים חשובים יותר על הראש.

בואו נודה באמת, לא חסרות סיבות להתייאש מהסאגה המסועפת סביב הגעת השחקן הטוב בעולם (כן, אבל זה נושא לפעם אחרת) ונבחרתו, ארגנטינה, למשחק מול הנבחרת הישראלית שבוע לפתיחת הגביע העולמי ברוסיה.

התאחדות כדאי לשים לב לעניין המרכזי הזה שגורם לכישלון – הבחירות הלא ראויות של מאמני הנבחרת לזימונים לנבחרת. ואם רוצים שם שינוי, כדאי להם לחשוב מחוץ לקופסא. ההצעה שלי היא לחשוב על משהו שלא נראה עדיין בכדורגל, בטח שלא במעמדים האלו, אבל יכול לעבוד: חוכמת ההמונים.

אם אעצום חזק את העיניים, אולי אצליח לחזור לתקופות הכי יפות של בלומפילד. אז, הייתי נערה כמעט בת שמונה עשרה