// מאת סהר חזקיה
רגע לפני המונדיאל המתקרב ברוסיה, הגיע הזמן להתחיל לדבר גם על הטורניר הבא שעומד בפתחנו – קמפיין מוקדמות יורו 2020, אשר עומד להיפתח בחודשים הקרובים בשתי שיטות שונות: שיטת הבתים שכולנו מכירים, ושיטת ליגת האומות החדשה (והמסקרנת) של אופ"א שמעניקה סיכויים לנבחרות מכל דרג להעפיל אל טורניר הגמר.
אבל לפני שבכלל מדברים על הדירוג הצפוי או המשחקים – עדיין לא נבחר לנבחרת מאמן, ולפי מצב המאמנים הקודמים (ע"ע אלישע וגוטמן), אולי בכלל כדאי לשנות את כל השיטה הזו של מאמן נבחרת.
אפשר לראות הרבה נקודות דמיון בין הכשלונות של שני מאמני הנבחרת האחרונים, אלישע לוי ואלי גוטמן. שניהם מאמנים טובים ולאף אחד אין ספק בכך, שניהם דורשים משמעת מאוד גבוהה וטקטיים בטירוף, אך הבעיה בעמדת מאמן הנבחרת היא שלמאמן נבחרת אין את העבודה היומיומית שלמאמן קבוצות יש – הוא לא רואה את השחקנים שלו כל יום כמו מאמן קבוצה, הוא לא מתרגל הרכבים ורואה מה עובד ומה לא עובד פעם בשבוע, הוא לא יכול לתרגל שיטת משחק לאורך זמן ולהטמיע אותה ברגליים של השחקנים, ובין משחק למשחק סגל הנבחרת משתנה בהתאם ליכולות השחקנים בקבוצותיהם, מה שיוצר רוטציה, שיש שיאמרו שהיא בריאה, אך יש כאלו שיגידו שפוגעת במרקם השחקנים. גם גוטמן וגם אלישע היו מאמנים שעבדו היטב על טקטיקה, אבל בנבחרת אין להם את הזמן המספיק לאימון מסוג זה.
ועדיין – נקודת הדמיון המהותית ביותר בין שני המאמנים היא לא בשיטת האימון שלהם, אלא בבחירת השחקנים שזימנו למשחקי הנבחרת. כולנו זוכרים את מקרי מונס דאבור שהרשית גם בליגה האירופאית וגם בליגה האוסטרית, אך זכה להתעלמות מוחלטת של אלישע בחלק מרכזי של הקמפיין, או דיא סבע, שבתחילת העונה הפציץ את הליגה (וממשיך עד היום) וזכה גם הוא להתעלמות עד שהגיעה הביקורת הציבורית על אלישע. כמובן שגם מרואן קבהא הוא סיפור בפני עצמו ולא אתפלא אם אלישע בכלל לא חשב לעקוב אחריו עד שבאר שבע לא פגשה העונה את מאריבור, בעוד שזומנו שחקנים כמו אלירן עטר, שלא פוגע כבר תקופה ארוכה – או עומרי בן הרוש, שמספיק להסתכל על מכבי חיפה בטבלה כדי להבין באיזה כושר הוא היה בתחילת העונה.
להתאחדות כדאי לשים לב לעניין המרכזי הזה שגורם לכישלון – הבחירות הלא ראויות של מאמני הנבחרת לזימונים לנבחרת. ואם רוצים שם שינוי, כדאי להם לחשוב מחוץ לקופסא. ההצעה שלי היא לחשוב על משהו שלא נראה עדיין בכדורגל, בטח שלא במעמדים האלו, אבל יכול לעבוד: חוכמת ההמונים.
את חוכמת ההמונים פגשנו בעיקר בתוכניות שעשועונים דוגמת "1 נגד 100" או "הטוב מכולם", אבל לטובת מי שלא צפה בתוכניות אלו, "עקרון חוכמת ההמונים גורס שחוכמתו של ההמון גדולה, בתנאים מסוימים, מחוכמתו של המומחה היחיד. על פי רעיון זה, שקלול התשובות שתפיק קבוצה גדולה של אנשים, שאינם מתואמים ביניהם, יהיה כמעט תמיד מדויק יותר מהתשובה הטובה והמלומדת שיפיק מומחה עצמאי" (ויקיפדיה).
אני מציע בעצם לעשות ניסוי בכל הנוגע לנקודה שבה המאמנים שלנו נפלו והיא בחירת השחקנים. על ההתאחדות לסכם מול המאמן הבא של הנבחרת שהוא יתמקד במה שהוא טוב בו: לאמן. להעביר אימונים, לעבוד על טקטיקה, לעשות חילופים במהלך המשחק, ללכת על פי הדרך שהוא מאמין בה ולבחור את ה11 שלו מתוך הסגל – שלא הוא יבחר, אלא עם ישראל יבחר.
עם ישראל אוהב כדורגל, עם ישראל גם מבין כדורגל, כולנו עוקבים אחרי השחקנים החמים של הליגה והליגיונרים שלנו. אני מאמין שאם בהתאחדות לפני כל מפגש יערכו סקר אינטרנטי בין האוהדים על השחקנים שראויים להיות מזומנים לנבחרת, על פי עמדותיהם, התוצאות שיתקבלו יהיו יותר איכותיות מהבחירות של אדם אחד. בסיס הנתונים של כל השחקנים האפשריים בסקר כבר קיים גם באתר ההתאחדות וגם בליגת החלומות, כאשר צריך להוסיף את כל השחקנים שמשחקים בחו"ל.
עם זאת, חשוב שמאמן הנבחרת יוכל לזמן שחקנים שהוא מאמין בהם ואולי האוהדים פספסו, ולכן ההצעה שלי די פשוטה: מתוך סגל שחקנים של 23 שחקנים, האוהדים יבחרו 18, והמאמן עצמו יזמן 5 שחקנים שלא נכללים בסגל שהאוהדים רוצים לראות לובשים את חולצת הנבחרת. ככה למאמן גם תהייה את ההשפעה שלו, ואנחנו נזכה לראות את השחקנים הטובים ביותר.
להצעה זו יש יתרונות נוספים – במקרה של כשלון לא נוכל יותר לבוא ולהגיד שהבחירות של המאמן הזויות כי אנחנו אלו שזימנו את השחקנים לנבחרת, הביקורת הציבורית על המאמן תפחת, והוא עצמו יתפנה רק להיבטים המקצועיים של התפקיד שלו.
הוא עדיין יצטרך להסתובב על מנת לבחור את השחקנים שהוא חושב שראויים ביותר ויוכל להפנות את זמנו בעיקר לליגיונרים, אחריהם יש פחות מעקב של קהל האוהדים. הכי חשוב הוא שהמאמן לא נפגע מקצועית מהמהלך. הוא היחיד שיקבע מי ישחק ומי לא, הוא היחיד שיביא את ההשקפה שלו לכר הדשא, ותמיד יהיו לרשותו השחקנים הטובים ביותר בנקודת הזמן הנוכחית.
בנוסף, קהל האוהדים יהיה מחובר הרבה יותר לנבחרת. מכיוון שכל אחד ואחד מאיתנו יבחר את סגל השחקנים, תהייה לנו תחושה של אחריות אישית להצלחת הנבחרת, מה שיכול להעלות גם את כמות האוהדים באצטדיון, וגם את הרייטינג הטלוויזיוני.
דבר זה לא נוסה עדיין בעולם, ובמקרה הכי גרוע שאנחנו לא מצליחים להעפיל לטורניר היורו – עוד קמפיין הלך לעזאזל, כמו ב44 השנים האחרונות ונוכל לחזור לימים שבהם תמיד התלוננו על השחקנים שמאמן הנבחרת בוחר לזמן. אבל דווקא בגלל התכונות של משחקי נבחרת, ההצעה שהצעתי כאן יכולה לעבוד ואולי, ממש אולי, ביוני 2020 נוכל להסתובב כולנו ברחבי אירופה ולעקוב אחרי הנבחרת שלנו, שכולנו בחרנו את הסגל הרחב שלה.
