נתחיל עם קצת נתונים יבשים ועובדות. ביום שישי, ה-7 לספטמבר 2018, נבחרת ישראל יצאה למשחק חוץ לא פשוט באלבניה. המשחק נגמר בתוצאה 1-0 לאלבנים משער בדקה ה-55 של טאולנט ג׳אקה, בשער הבכורה שלו בנבחרת אלבניה. השער הגיע לאחר שבמחצית הראשונה, ערן זהבי הספיק להחמיץ הזדמנות ענקית להבקיע, אחרי שהוא כבר עבר את השוער והיה רק צריך לדחוק את הכדור מכמה מטרים. הכחולים–לבנים בעטו 13 פעמים לשער עם 5 בעיטות למסגרת, והאלבנים בעטו 11 פעמים עם ארבעה בעיטות למסגרת. עם אחוז דיוק יחסית גבוה במסירות, שתי הנבחרות לא איבדו את הכדור יותר מדי. גם השליטה בכדור התחלקה באופן די שווה, עם יתרון קטן לאלבניה.
פה בערך נגמרות ההשוואות. נבחרת ישראל הגיעה למשחק הזה עם צוות מקצועי חדש, שכולל בתוכו את אנדי הרצוג, שזכור לרובנו בשל מעלליו במשחק האחרון של מוקדמות מונדיאל 2002. הרצוג קיבל רק כמה ימים עם שחקני הנבחרת שנבחרו, והעביר שלושה אימונים איתם. כרגע עוד מוקדם מכדי לקבוע לגביו, אבל כל תוצאה שהייתה מתקבלת במשחק לא הייתה מכתירה אותו למושיע של הנבחרת. הרצוג צריך לעבוד בשקט ובחוכמה כדי שיוכל להטמיע את עקרונותיו בנבחרת.
אם ניתן לציין שינוי אחד שכבר נראה לעין, הוא האיסור על שימוש בטלפונים שיעשה רק טוב לשחקנים שצריכים להתרכז בכדורגל בלבד כשהם מקבלים את ההזדמנות להיות ביחד. חובה לציין גם את רמת המחויבות והרצון שנראו במשחק מול אלבניה ולפניו. הנבחרת זקוקה נואשות ללחימה כזאת, ובהחלט ניתן לראות שיש ניסיון להחזיר אותה. נקווה להתפתחויות בגזרה זו, ושחקנים כמו דור פרץ, חמד, דאבור וחיימוב יכולים וצריכים להוות דוגמה לשחקנים האחרים.
מבחינה טקטית, המשחק התנהל בצורה מאוד שונה ממה שציפינו. יכולנו לצפות שהנבחרת תסתגר ותסתמך על מתפרצות, שלא ממש מתאימות למערך ה3-5-2 שבו הרצוג השתמש. הכוונה הייתה לעלות עם מערך הגנתי כדי לכפות על הבעיות ההגנתיות שקיימות בנבחרת, עם שני בלמים שיועדו לפתוח בהופעתם הראשונה. עם נאתכו קצת מלפני החוליה של ייני–חבשי–קפילוטו, הרעיון של הרצוג היה לפתוח את המשחק בצורה שקטה בחלק האחורי, ולהשתמש בקישור יחסית הגנתי על מנת לאפשר חופש פעולה לדסה וטוואטחה לרוץ על הקווים. במקרה שבו לא יהיה צורך לסמוך על מתפרצות, המגנים יוכלו לעזור לבנות את ההתקפות מאחורה ולהעביר את הכדור מהר קדימה. בסופו של דבר, המשחק התחיל וראינו נבחרת ישראל תוקפת, משחקת כדורגל מהיר ומעניין, ללא הנעת כדור חסרת טעם, עם יצירתיות ורעיונות התקפיים. לפחות ככה זה היה במחצית הראשונה.
יש לציין שהאלבנים עלו עם 4-2-3-1 עם כוונות הגנתיות והגיעו למצבים, אך בעיקר סבלו מעצם העובדה שהם החזיקו יותר בכדור ולא הצליחו להתמודד עם דור פרץ במשחק אדיר שלו, עם הכי הרבה תיקולים ואחוז המסירות הכי גבוה על המגרש, שאפילו הצליח למצוא את שחקני ההתקפה עם כמה מסירות גדולות. אבל המחצית השנייה היתה סיפור אחר לחלוטין. הלחימה קצת אבדה, ועם קצת לחץ ומזל של האלבנים, נכבש השער הראשון והיחיד במשחק. אחרי שהם כבשו, הם התחילו לשחק בצורה הגנתית יותר, עד שהרצוג הגיע למסקנה, מעט מאוחר מדי, שיש צורך בחילופים ושינוי מערך. עד סיום המשחק סולומון הספיק לפגוע בקורה מהקרן, חמד ודאבור הגיעו לעוד כמה מצבים טובים, ואפילו האלבנים קיבלו הזדמנות להכפיל את היתרון. לסיכום: החלטות טקטיות נכונות, שהובילו למשחק מצוין של הנבחרת חוץ מרבע שעה בפתיחת המחצית הראשונה, עם איחור בחילופים.
אתר הזווית הוקם כדי לתת מענה לתקשורת הספורט הבעייתית בארץ. האם יש הסבר טוב לעצם העובדה שאפשר למצוא כל כך הרבה כתבות שעלו לאחר המשחק שנדמה שכל מטרתן להגיד ״ההפסד היה צפוי מראש, אמרנו לכם״, להתעלם מהחלקים החיוביים וללכלך על הנבחרת? יש בעיות. יש הרבה בעיות. הגנה חלשה שלא שווה הרבה כרגע, חילופים מאוחרים, ואובדן ריכוז של רבע שעה שעולה בהפסד. איפה החיוביות? האופטימיות? לדעתי, בסגל הקיים, מינוס כמה שחקנים, יש הרבה פוטנציאל. עם עבודה נכונה מצד הרצוג ומצד השחקנים, אפשר לעשות דברים גדולים בשנים הבאות. כמובן שחובה לתת לרוטנשטיינר לעשות את העבודה שלו בתחום הנוער, כדי שבעוד 5-10 שנים נוכל לקצור את הפירות.
נסיים עם הנבחרת האנגלית שעד המונדיאל האחרון איכזבה את אוהדיה במשך 50 שנה מאז שזכו בגביע העולמי. למרות שהאוהדים האנגלים התייאשו כל פעם מחדש מהנבחרת שלהם, הם תמיד חזרו בקמפיין הבא והאמינו שהפעם יהיה שונה. גם אנחנו, שרגילים לנבחרת מאכזבת, צריכים להאמין כל פעם מחדש שהנבחרת מסוגלת להשתפר ולהצליח. נאחל כולנו שנה טובה לכדורגל הישראלי, עם התקדמות והתפתחות שבסופו של דבר יובילו להצלחה. מתישהו. עד אז, אל אל ישראל.
קרדיט לדף הפייסבוק של ההתאחדות לכדורגל בישראל
