מכבי תל אביב שולחת לצמד משחקי הנבחרת לא פחות מתשע שחקנים, ניסינו לראיין את אחד מהשחקנים אך רק אחד הסכים להיפגש איתנו לראיון פיקטיבי בהחלט שלא התרחש מעולם.

ב-15 שנים האחרונות אני אוהד טלוויזיה. איכשהו נוצר לכינוי הזה מעמד של אוהד נחות. של מי שלא באמת משקיע בקבוצה, לא ממש רוצה בטובתה ובטח שאסור לו להביע את דעתו כי הוא לא במגרשים.

30 אלף צופים, סמי עופר במלוא הדרו, שתיים מקבוצות הכדורגל הגדולות של ישראל. סופר קלאסיקו ישראלי. יותר סופר כאילוסיקו.

בארגנטינה זה בוקה נגד ריבר, בספרד זה ברצלונה נגד ריאל ופה במדינה הקטנה שלנו תמיד היה ותמיד יהיה משחק אחד שראוי להיקרא הסופר קלאסיקו הישראלי - מכבי חיפה נגד מכבי ת"א.

הימים עוברים ומפלס ההתרגשות עולה, שיחת היום הופכת מ"הולכים בשביל החוויה" ל"צ'לסי בתקופה רעה ויש סיכוי לעשות משהו מולם"

בשריקת הסיום, ותוך כדי החגיגות ביציע, אני כבר ידעתי – למשחק הראשון של מכבי בחוץ אני נוסע, לא משנה לאן.

על פניו הכל בסדר. מכבי תל אביב השלימה שלשום את המחזור השני כשבמאזנה 6 נקודות, שוער חדש ונוצץ הגיע למלא את השורות, המטרה באירופה הושגה מעל ומעבר ואפילו נאחס הסיבוב הראשון בבאר שבע נשבר לאחר נצחון חוץ בשיניים. אז למה בעצם אני כל כך מודאג?

היום, רגע לפני הדיון בעניינו וההחלטה האם הוא ממשיך, מכבי חיפה צריכה לחשוב איך היא יכולה להפיק ממנו את המיטב. על יכולותיו המקצועיות והרצון להצליח אין עוררין, לעומת זאת היכולת להשתלב ולהסתגל בסיטואציות חדשות מוציאות ממנו את כל האוויר.

מאז שקבוצות ישראליות התחילו לשחק במפעלים האירופאים אני בעדן. שמח בהצלחות, מתבאס בכישלונות אבל ההופעה השנייה של חיפה בליגת האלופות קצת שינתה אצלי משהו.

בדרך לבלומפילד ההתרגשות כבר בשיאה, אירופה זה כאן. בשער 7 (מקומות לא מסומנים) תפסו לנו את המקומות הקבועים, הנאחס בשיאו, בטוח מפסידים היום.