אז "משחק העונה" הלך בדיוק למקום שציפו ממנו ללכת. פערי הרמות עשו את שלהם וההתמודדות בין הראשונה לשניה בליגת העל הפכה די מהר לחד-צדדית ולגארבג' טיים ארוך למדי. לכאורה אין הרבה מה לומר על המשחק הזה, ובכל זאת יש מספר נקודות שהייתי רוצה להתעכב עליהן.

בעיני אין שום בעיה ושום דבר פסול בשחקן שלא חוגג מול קבוצתו לשעבר, בעיני האנומליה המביכה היא לא ששחקן לא חגג ביום ראשון במשחק בטדי, אלא שחצי מהקבוצה שלו כנראה לא הייתה חוגגת אם הייתה כובשת

מכבי תל אביב חוזרת עם שלוש נקודות מטדי והגיע הזמן לסכם מה היה שם מהצד של המנצחת

בפרק #92 דיברנו על ליגת העל כמובן: הפועל באר שבע, בית"ר ירושלים, מכבי חיפה, מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, והפועל חדרה כמובן!

בכדורגל, אין משהו שמרגיז אותי יותר מאפאתיות. מותר להפסיד, מותר לא לשחק טוב. הכל בסדר. אבל לא ייתכן ששחקנים לא זזים, שנראים כאילו לא באמת אכפת להם אם הם לא ינצחו, ועוד בדרבי.

הפועל באר שבע של השנתיים האחרונות היא לא אותה הפועל באר שבע מתחילת שושלת האליפויות. הקבוצה שהתנהלה תחת ניהול מופתי ושפוי, ושהצליחה לשבור את ההגמוניה הצהובה של מכבי תל אביב, הפכה עורה וסטתה מהמסלול

עטר בן ה-31 עבר דרך לא קצרה ולא קלה, אפשר אפילו להגיד - מתישה, אל הטופ של הכדורגל הישראלי. אין זה דבר מובן מאליו עבור מי שדבקה בו תדמית בעייתית שמסרבת להרפות גם לאחר כל כך הרבה זמן.

בטור הנוכחי אעבור על 14 קבוצות הליגה לפי מיקומן ב"מדד העוצמה" ואנתח במספר שורות את הצלחתן ו/או כשלונן על פי הפרמטרים הסטטיסטיים שהשיגו. מתחילים.

חגי תשרי כבר מסתיימים ומסקנה אחת מרכזית עולה מליגת ג'אפניקה - ברגע שוולאדן איביץ' מחליט לנצח, הוא פשוט עושה את זה, לעיתים בלי למצמץ.

אני מתחיל לחבב אותו כי כשהוא בכדורגל הוא ממש לא מתנהג כבחור חביב. הוא בא לעבוד. חמור סבר, מפוקס, לא חבר של השחקנים ולא אבא שלהם. הוא המאמן שלהם.