זה איביץ', שניסה להעביר את אלירן עטר סדרת חינוך.זה איביץ', שנתן לכל אוהד צהוב את כל הסיבות להעלות חיוך.זה איביץ', שתמיד נהג לשמור על קור רוח.זה איביץ', שיישר את הסגל, גם את אלה שהיו עם אגו קצת נפוח.

שתי עונות עברו מאז שנחת כאן העוף המוזר הזה, שכבר במסיבת העיתונאים הראשונה שלו התאהבתי בו, ובסיומן קשה לראות מישהו שיוכל להתעלות על מה שאיביץ' עשה בתקופה שלו במכבי

קיימת טענה כי השחקנים בקצה הספסל של מכבי תל אביב אינם טובים כמו שחקני ההרכב ובמידה והם ישחקו בקבוצות מרכז טבלה יכולתם לא תהיה טובה בהכרח משאר הקבוצה. במשחקו הנהדר אתמול מול מכבי חיפה, ברסקי הפריך את טענה זו והוכיח כי הוא בורג חשוב במכונה משומנת היטב.

ז'איר אמאדור מעביר כדור חד מאגף שמאל עד למגן הימני, שעוצר ומגביה באומנות לראש של איתי שכטר ו-3-0. שכטר רץ לחגוג עם איביץ', אני קופץ על הספה עם תחתונים ושלט ביד. זו תמונת האליפות.

מכבי חיפה נגד בית''ר ירושלים. מקום שני נגד שלישי. היסטוריה של משחקים גדולים. קבוצות שאין להן מה להפסיד (לכאורה) עם אוריינטציה התקפית (האמא של הלכאורה). למה זה הגיע לנו?

לצד כל השמחה שסובבת את ההישג המסתמן, בוקעים גם לא מעט רגשות של מתח וחוסר וודאות. בפני הצהובים ניצבת משימה קשה לא פחות לקראת העונה הבאה: מציאת האדם המתאים שייכנס לנעליו של ולדימיר איביץ', שמבחינתו כנראה מעוניין לבצע קפיצה לבריכה העמוקה של הכדורגל האירופי.

הרבה דברים עוברים בראש אחרי עוד הפסד של מכבי חיפה למכבי תל-אביב. כשהפלייאוף העליון הופך, כמו כמעט בכל עונה, למעין סיוט טרום-קיץ (השנה כנראה סיוט תוך-קיץ) שנמתח ורק מחכים לסיומו.יותר מהכל, אצלי לפחות, יושב דבר אחד: ניצחון אחד ב-27 משחקי הליגה האחרונים מול היריבה הכי גדולה שלנו.

לפני 3 חודשים, רגע לפני שסגרו פה את הספורט, היתה תחושה שאנחנו בדרך למאבק אליפות צמוד ומרתק. לעולם לא נדע מה היה קורה אלמלא פגרה כפויה, באיזה מומנטום היו באות הקבוצות למשחקים ומי היתה מנצחת, אבל תחילת הפלייאוף הזה חיסלה את התקוות של כל אוהד ירוק (או נייטרלי) למאבק אמיתי. חשבנו שנקבל משחק עונה, אבל מאז תחילת הפלייאוף מכבי חיפה אינה עונה. הצלחת תישאר, גם השנה, בקרית שלום  - ובצדק.

אמש התקיים המחזור הראשון של הפלייאוף העליון של ליגת העל. כאוהד מכבי תל אביב, האמת, חששתי אחרי שלושה חודשים ללא משחק רשמי

כדורגל ללא צופים אבל עם סאונד של קהל, ליגה שמתחדשת אחרי 3 חודשים וזו לא עונה חדשה אלא אותה עונה. במציאות המוזרה שנכפתה עלינו גם לזה מתרגלים מהר. השורה התחתונה היא שזה כיף אדיר שהכדורגל שלנו חזר. עזבו את הרמה, את העניין שיש או אין לכם במאבק האליפות – זה פשוט כיף לראות שוב את הקבוצות שלנו מתרוצצות על הדשא.