כל העיתונאים התעלמו מהמסר הפשוט והבסיסי של לופטגי: המונדיאל פחות חשוב מריאל מדריד, מהצ'מפיונס ומהליגה הספרדית.

ניצחון בהפרש שער אחד בלבד לא הפתיע אותי, צפיתי שילך קשה נגד האוסטרלים הקשוחים וכך היה.

סקירה קצרה של משחקיה האחרונים של ניגריה מראה על חוסר יציבות קיצוני ביכולת המשחק.

כדורגל הוא אמנם ספורט, אך בעיני, כל משחק שעומד להתחיל הוא למעשה קנבס נקי שעשוי להכיל יצירת מופת. גול במספרת, שווה ערך בעיני לשקיעה בזנזיבר. ניצחון דחוק בבעיטות הכרעה, מרגש לא פחות מהופעה חיה של אירוסמית׳. השאלה היא: ״מה זה גורם לי להרגיש?״

מבט כללי על הסגל מצביע על נתון שעשוי להיות משמעותי מאד ואולי החיסרון הגדול של הנבחרת הזו: היעדר ניסיון

אז איך בכלל מדינה שהיא בערך במחצית מהגודל שלנו מגיעה למצב שהיא בויכוח על אם היא זכתה פעמיים או 4 פעמים?

לרוע מזלם של המרוקנים, הם שובצו לבית לא קל יחד עם ספרד, פורטוגל ואיראן. ובכל זאת, למרות ש-2 הראשונות פייבוריטיות ברורות לעלייה, למרוקו יש סיכוי

לפורטוגלים לא חסר כישרון, בכל זאת מדובר בנבחרת בה משחק כוכב על שהוא במקרה אחד הווינרים הגדולים בכדורגל העולמי. אך כדי להגיע אפילו "רק" לשלב רבע הגמר הם יצרכו שוב הרבה מזל והרבה מאוד רצון.

המונדיאל כבר ממש בפתח ואיתו לא מעט פלטפורמות של ליגת חלומות, בראקטים, הימורים וכל מיני משחקים אחרים.

"המונדיאל מתחיל" אמרו לי האחים שלי, והסבירו לי שבקיץ הזה, ולמעשה כל 4 שנים, מדינות העולם עוזבות לחודש אחד את כל העניינים השוטפים שלהם, את המלחמות, הבעיות הכלכליות, ויוקר המחיה, ומשחקות כדורגל אחת נגד השנייה.