אני אוהד הפועל באר-שבע הרבה שנים, משהו כמו 23. סה"כ היה כיף, השאיפה הייתה תמיד או לטווח הקצר – לעבור עוד שלב בגביע, לא להתבזות מול אחת הגדולות, או להימנע מירידת ליגה.

החלטתי להביט לאחור ולבנות את הרכב החלומות של בית"ר, כזה המורכב משלל הכוכבים שעזבו אותה במהלך העשור האחרון.

איתי את המשחק ביחד עם חבר, והוא אמר שמי יודע איך המשחק היה נראה בלי השער הראשון המהיר של נטע לביא. אז עניתי לו מהמותן: "ככה זה מכבי חיפה העונה, או שהיא כובשת אפס, או שלוש."

אחרי הפסטיבל המביך של יואב כץ בכל ערוץ ספורט ותחנת רדיו, ואחרי 5 הפסדים ב-7 משחקים האחרונים בליגה, מאוד הפתיע אותי הטלפון של הבן הגדול שלי ביום שישי - ״אבא, מחר אני רוצה לבוא איתך למשחק בבלומפילד״ וזה אחרי שהוא הצהיר לא מזמן שהוא לא מגיע יותר העונה

אין לי כוונה לדבר הפעם על סטטיסטיקה משמימה, אלא רק על מספר דברים שחסרים לי השנה במאבקי התחתית, הלא ממש לוהטים בליגת העל. בואו נצא לדרך.

במכבי חיפה מרוצים מאוד מהניצחון על בני יהודה והחזרת הפער ל-4 נקודות ממכבי ת"א. אבל מי ששוב גנב את הצגה הוא השחקן ירדן שועה, שהשתולל בסיום המשחק בחדר ההלבשה, התעמת עם עוזר המאמן והחליט לא להגיע יותר לאימונים. הבעלים של הקבוצה, יענקלה שחר, הגיע למתחם האימונים על מנת לפתור את המצב וזימן לפגישה את מרקו בלבול וירדן שועה לשיחה. הגיע לידנו תוכן השיחה:

האוהדים מצד אחד, בעלי הקבוצה ברק אברמוב מן העבר השני, את הדשא בבלומפילד תחליף זירת הלחימה של הגלדיאטורים מלפני 1900 שנה והשחקנים, בינתיים, יכולים לשבת בצד ולחכות, זו בני יהודה של 2019/2020.

הרבה מאוד ביקורת סופג משה חוגג בימים האחרונים. אוהדים, פרשנים ומי לא, עומדים בתור להשמיע את דעתם המלומדת על חוסר הנסיון הזועק של הבעלים הצעיר. ברשותכם אבחר הפעם שלא להסכים.

אני כמובן לא בא לטעון שאנחנו הליגה השישית באירופה, כולנו יודעים שאנחנו רחוקים משם, מה שאני בא להגיד הוא שקשה לשים את הליגה הישראלית על שולחן הדיונים, לכן אני הייתי רוצה להתמקד בהצלחה\כישלון של הכדורגל הישראלי.

אומרים שלפעמים הדרך חשובה מהמטרה. הדרכים של ארז וינון אשכנזי הצטלבו עם דרכה של הפועל תל אביב לאורך כל חייהם, ואתמול, גם עם דרכם של כל מי שנכחו באצטדיון.