אחרי הסיכום של הטורנירים ממלבורן פריז ולונדון,  נשארה רק עוד קפיצה קטנה לניו יורק, לסיכום הגראנד סלאם האחרון של השנה, הלוא הוא אליפות ארה"ב הפתוחה – היו אס אופן.

לא רק שמדובר בטורניר הנחשב ביותר, לאורך השנים שוחקו בו המשחקים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הטניס, מה שהופך את הדירוג הזה למשימה כמעט בלתי אפשרית. בגלל שהשארתי מקום רק לחמישה משחקים גדולים, לצערי לא מעט משחקים מפורסמים נשארו בחוץ.

אחרי הסיכום של המשחקים הגדולים מאוסטרליה, ממשיכים אל הגראנד-סלאם השני של העונה, אליפות צרפת הפתוחה או בשמה המוכר יותר: הרולאן גארוס.

בטורים הקרובים אני אנסה לחזור ולדרג את המשחקים מהגראנד-סלאמים לאורך השנים האחרונות. מתחילים עם הגראנד-סלאם הראשון של העונה: אליפות אוסטרליה הפתוחה

המשחק שבחרתי להתמקד בו הוא המשחק מחצי גמר מונדיאל 2014 בין ברזיל לגרמניה. לי הוא משום מה הזכיר בלא מעט מובנים את הקטע ה19 בג'ירו ד'איטליה 2018.

אני כמובן לא בא לטעון שאנחנו הליגה השישית באירופה, כולנו יודעים שאנחנו רחוקים משם, מה שאני בא להגיד הוא שקשה לשים את הליגה הישראלית על שולחן הדיונים, לכן אני הייתי רוצה להתמקד בהצלחה\כישלון של הכדורגל הישראלי.

לא לפני שכל האוהדים והשחקנים נפרדים ממנו בסטאנדינג אוביישן מרשים. הנסיך לקח את הזמן, נהנה מהרגע ונפרד מהקהל כמו שצריך לפני שתפס את מקומו על הספסל. הקהל, שלא ממש רצה לסיים את האגדה הזאת, המשיך להריע לדל פיירו, והוא מצידו נעמד פעם אחר פעם כדי להודות להם על התמיכה בו. כעבור חמש דקות בהן הקהל ממשיך להתרכז יותר בנסיך ופחות בגברת הזקנה, קרה הדבר שלא נראה מעולם על מגרש הכדורגל.

בשנים האחרונות, יותר ויותר אירועי מסתיימים בניצחון של הטוב או האנדרדוג, לפעמים בצורה מתוסרטת והוליוודית מדי. חיפשתי דוגמאות של דרמה גדולה, אבל זה לא בהכרח אומר שהם הסתיימו בסוף שמח כמו בסרטים

כיום כששואלים את האוהד הממוצע על שרצקי, הוא כנראה יגיד שני דברים. האחד, יחס שנוי במחלוקת בלשון המעטה בכל מה שקשור להתנהלות עם מאמנים. השני, היכולת לזהות כישרונות צעירים מהליגות הנמוכות או שחקנים זרים מרחבי הליגות באירופה, להביא אותם לארץ במחיר מציאה ואז למכור אותם ברווח לא קטן לשאר קבוצות הליגה.