מספר גורמים הפכו והופכים את אתלטיקו מדריד לפייבוריטית לזכייה באליפות הליגה הספרדית, ולמרות שיש עוד הרבה משחקים בפתח, נדמה שסימאונה וחניכיו יהיו אלו שיניפו את הגביע.

השנה של ברצלונה מעלה את התהיה האם גם עליה הוטלה קללה כלשהי. הרשימה כוללת בין היתר את אובדן האליפות, הפסד בשני משחקי קלאסיקו, ההשפלה מול באיירן מינכן, סאגת העזיבה של מסי, הקשיים הכלכליים שמנעו רכש גדול יותר (ניימאר) או פחות (ממפיס) ופתיחת עונה רעה במיוחד.

סיפור האהבה הבלתי ממומש בין הבלאנקוס לאמפבה לא היה מבייש עלילה בסדרת דרמה טורקית כלשהי. שני הצדדים מעוניינים זו בזה, אך אחד תקוע בכלוב של זהב והשניה לא מוצאת את הטיימיניג הנכון להביא אותו אליה. היא מחכה בשקט, ממתינה רק לו והוא שומר לה אמונים, לא מסתכל על אחרות, אך ככל שהזמן חולף, זה לא מרגיש שזה הולך לקרות.

בסיפור שלנו אין ספק בכך. ההוא אוהב את ההיא, וההיא לא יכולה בלעדיו. הם כבר 16 שנים יחדיו. היא הפכה אותו למי שהוא, אולי לגדול בהיסטוריה

כשהחלו לצוץ השמועות שריאל מדריד מעוניינת לרכוש את יוביץ', מיד התחלתי לעקוב אחריו. צפיתי במשחקים שלו במדי פרנקפורט והתרשמתי, המילה הראשונה שעלתה לי לראש היא "קילר". הסרבי בעל החזות המרשימה והעובדה שהוא נוכח על המגרש ונועץ כדורים ברשת, גרמו לי לחשוב שאולי זו החתיכה המתאימה בפאזל ההתקפה של ריאל.

בשנה וקצת האחרונות ניתן לראות את חילוף הדורות שקורה בברצלונה ובקבוצה נותנים ללא מעט צעירים את ההזדמנות להוביל. זה נובע משתי סיבות עיקריות - הראשונה היא שזה המוטו של ברצלונה, לגדל ולטפח שחקנים שגדלו בלה מאסיה והשנייה היא ההתנהלות הכלכלית הלוקה והרכישות הלא מוצלחות כששילוב הצעירים הוא סוג של חבל ההצלה היחיד שהם יכולים לאחוז בו.

מגיפה החלה להתפשט בעולם, האהובה התחילה להרגיש לא טוב, ומחזריה השונים נמנעו מלהגיע. חלקם הסתגרו בבתיהם, חלקם לא הספיקו לחזור מהמקומות השונים בהם שהו, וליבה התפנה כולו ליחיד שנשאר.

כדרך להתמודדות עם ההזדקנות, רציתי לעודד את עצמי קצת ולראות מי פחות או יותר בגיל שלי (או יותר מבוגר) ועדיין משחק באחת מהליגות הבכירות באירופה.

הקוסם מצא לו בית מפואר, כזה שראוי להציג בו את פעלוליו, הוא היה צבוע בלבן, כל קוסם חולם להופיע בבית הלבן. כששהה בביתו החדש, עיטרו את צווארו כמה מדליות שגרמו לו להיראות נחשק יותר, מוצלח יותר והקוסם היה מאושר, הוא הרגיש שהשיא עוד לפניו.

מכירים את השחקנים האלו שכשהם על המגרש, אתם רגועים יותר? את אלו שכשהם בסביבה יש תחושה של קסם, שמשהו טוב הולך לקרות? אני מכירה את חאבייר מסצ'ראנו.