יש דברים נצחיים בכדורגל, כמו טוטי ורומא או פרגוסון והשדים האדומים.
ויש דברים שחשבנו שהם נצחיים, אך לאחרונה נדמה כי הקביעה הזו מתערערת.

"כשההוא אוהב את ההיא/
תמיד הוא אומר לה/
חוזר ואומר לה/
כמה היא אלוהית/
ורק אני מרוב אהבה שותק"

(מרוב אהבה שותק/יוסי בנאי)

בסיפור שלנו אין ספק בכך. ההוא אוהב את ההיא, וההיא לא יכולה בלעדיו. הם כבר 16 שנים יחדיו. היא הפכה אותו למי שהוא, אולי לגדול בהיסטוריה. הוא הפך אותה לטובה בעולם, עם שיאים שספק שישברו בזמן הקרוב, אם בכלל.
אך בסיפור הזה, כמו בהרבה סיפורי אהבה, יש רשע בסיפור. מישהו שהאהבה הזו לא מתאימה לו.
הרשע שבסיפור חשב שהוא עושה רק טוב, ושהוא מבין יותר מכולם- אך תהום כזה לא חוותה מעולם.
הוא לא הסתיר את המחשבה על היום שאחרי האוהב, שהוא יכול לעזוב את הממלכה שלו מתי שרק ירצה, והדלת פתוחה בפניו. הוא, מצידו, חשב שמגיע לו יותר.

"אפשר לחיות חיים שלמים על יד/
אבל אני, מגיע לי יותר/
מגיע לי יותר/
מגיע לי יותר"

(מגיע לי יותר/דודו טסה)

ולזמן מה, נדמה כי הרשע ניצח. הוא הצליח לגרום לאוהב ולאהובתו לריב, ובכל העולם רחשה שמועה שהאהוב יחזור למי שגידל אותו, לאביו הרוחני, למי שנתן לו את ההזדמנות ומי שהפך אותו למי שהוא כיום.
יום עובר, שבוע עובר, והמצב לא לטובת הגיבורים בסיפור. כל יום השמועות נהפכות מוצקות יותר ויותר, ונדמה כי הרצון של האוהב לפרק את מערכת היחסים הזו עם אהובתו גובר.
נדמה כי אחרי שש עשרה שנים יחד, הוא רצה ללכת ולעזוב- בגלל אותו רשע.

"אני רוצה ללכת/
שתפתח הדרך/
לא לדעת מה יהיה מחר"

(אני רוצה/עידן עמדי)

אך באגדות, כמו תמיד, יש סוף טוב. לפחות לפני הקלעים.
האוהב הבין שזהו לא הזמן לעזוב, ולמרות שהרשע סיים את חלקו בסיפור- נדמה כי נותרו משקעים מאותו משבר קשה ביחסים.
הוא ממשיך ללכת איתה יד ביד, אך זוהי מערכת יחסים אחרת, שונה לחלוטין ממה שהכירו עד כה.
כלפי חוץ נדמה כי האוהב כבר לא כל כך אוהב, ואין לו כוחות לשאת את אהובתו עם כל הקשיים שביחסיהם.
וכאשר האהובה לא מצליחה להתרומם מהבור שהרשע יצר לה, והאוהב לא מצליח להרים אותה מהשברים- הפרידה נראית קרובה מתמיד.
אך לכל הצדדים כדאי לדעת, שגם אם זו פרידה, כדאי שתעשה בטעם טוב, כזו שתשאיר ביניהם חיבה ושלא ישכחו שש עשרה השנים שהם אהבו. אהבו כמו שלא יאהבו אף אחד בחייהם.

"ואם פרידה/
אז שיהיה שלום בינינו"

(ואם פרידה/דיקלה)