אם יש דבר שעדיין ראוי להערכה אצל בית"ר ירושלים, זה רק הקהל שלה שגם לאחר הכניסה לפיגור בדקה התשיעית של המחצית הראשונה המשיך לשיר.

אז "משחק העונה" הלך בדיוק למקום שציפו ממנו ללכת. פערי הרמות עשו את שלהם וההתמודדות בין הראשונה לשניה בליגת העל הפכה די מהר לחד-צדדית ולגארבג' טיים ארוך למדי. לכאורה אין הרבה מה לומר על המשחק הזה, ובכל זאת יש מספר נקודות שהייתי רוצה להתעכב עליהן.

ספורט זה אהבה. ספורט זה תרבות, ספורט זה חוויה, ספורט זה חינוך, ספורט זה בילוי, ספורט זה חברה, ספורט זה בידור, ספורט זה בריאות. אין כמעט תחום בחיינו שאי אפשר לקשר לספורט בצורה כזו או אחרת.

הנושא שעליו אשים את הזרקור הוא השפה המיליטנטית שנעשה בה שימוש לאחר המשחקים. הן אצל האהודים , הן אצל הפרשנים וחילחלה אפילו אל מאמנים בגילאי נוער ולהסביר מה כל כך בעייתי באמירות הללו.

השבוע נכיר שחקן שיצא לי לראות במקרה במשחק של נבחרת ישראל מול... ליכטנשטיין. בשאר הזמן הוא משחק בליגה האיטלקית, ואפילו הספיק לעבור ביובנטוס. תכירו את מרסל בוכל.

חזרנו לשגרה ובפרק #93 אירחנו את רותם זמורה מחוג האוהדים הרשמי של ליברפול בישראל ודיברנו על: - סיכום קצר של המחזור בליגת העל, להיגות באירופה וליגת האומות - מה זה והאם רק מתן יודע מה קורה שם

בעיני אין שום בעיה ושום דבר פסול בשחקן שלא חוגג מול קבוצתו לשעבר, בעיני האנומליה המביכה היא לא ששחקן לא חגג ביום ראשון במשחק בטדי, אלא שחצי מהקבוצה שלו כנראה לא הייתה חוגגת אם הייתה כובשת

מכבי תל אביב חוזרת עם שלוש נקודות מטדי והגיע הזמן לסכם מה היה שם מהצד של המנצחת

פתאום, שחקן שכובש שער מול קבוצה בה שיחק כל חייו, כמה שנים, שבועיים, מחליט לא לחגוג באופן גלוי כדי לשמור כבוד לקבוצה שנתנה לו לא מעט, ולחבריו שעד לא מזמן חלקו איתו חדר הלבשה ברוב שעות היום. אקט מכבד וג'נטלמני בתוך ים של שנאה, מה כל כך מפריע לך בזה, אבישי?

העובדה החדשה שעומדת פתאום בסימן שאלה: גולים זה דבר משמח.