אני לא יודעת איך מרגישים השחקנים כשהם עולים מהמנהרה למגרש, אבל בתחושה שלי ההרגשה היא די דומה. במבט לאחור, מה שבאמת תפס אותי היתה ההתרגשות מהמראה המרהיב הזה של הדשא, הקווים הלבנים, שתי הרשתות, לוח התוצאות והפרוז'קטורים שמאירים. עניין ויזואלי לחלוטין.

היה זה קיץ 2003, אוהדי מילאן ברחבי העולם התהלכו ברחובות שמחים וזחוחים אחרי עונת דאבל נהדרת עם זכיה בגביע האיטלקי וזכיה בליגת האלופות, לאחר ניצחון מתוק מאד על יובנטוס, יריבתנו הנצחית, בפנדלים.

אחרי שבע שנים שלא היוותה גורם משמעותי במאבקי הצמרת באיטליה, אפשר לומר בגאווה שאינטר חזרה. הנראזורי ממילאנו, מגיעים למשחק מול יובה בטורינו כשהם מסתכלים על הביאנקורי מלמעלה ומוליכים את טבלת הליגה כאשר הם ביתרון של 2 נקודות על חניכיו של מסימיליאנו אלגרי.

ספאטה מעולם לא היה חלוץ נוצץ שזכה לכותרות ענקיות או גרר השוואות לכוכבי עבר. את הקריירה התחיל בקבוצת אמריקה דה קאלי מקולומביה, במחלקת הנוער. בהדרגה פילס דרכו והתקדם לקבוצה הראשונה

איטליה ידעה להתעלות בהרבה רגעי אמת. נכון, היא נפלה בגמר היורו, בשלב הבתים במונדיאל ובזה שלפניו. אבל היא גם ביטלה לחלוטין את ספרד ביורו האחרון, ניצחה את בלגיה ולא נפלה מגרמניה המאיימת, אותה ניצחה ב-2012 עם קצת מזל

הסוכן של פטריק היה סבור שבעקבות הצלחתו היחסית בטורניר אליפות אירופה לנבחרות צעירות, הוא יוכל להשתלב בליגה האיטלקית הנוקשה. לעומתו, התקשורת הצ'כית היתה ספקנית יותר

בתור ילד נחרט בזיכרוני הזלזול והיהירות של אוהדי ברצלונה, אותה יהירות שאני מזהה בחלקם גם היום. יהירות שזיהיתי בפרצופו של רומאריו כאשר עלה למגרש. מילאן של קאפלו לא נתנה לברצלונה סיכוי.