"איך בכלל התחלת לאהוב כדורגל?", נשאלתי לאחרונה בדרך אגב – ופתאום הבנתי שאין לי באמת תשובה. מאוד מוזר לומר את זה על שיגעון שתופס כזה נפח משמעותי מהחיים, כזה שגרם לי כבר לחרוש מגרשים בארץ, לטוס לחו"ל, לבזבז ממיטב כספי, לכתוב מיליוני מילים, לבכות מצד אחד ולהיות בעננים מצד שני – אבל אני באמת לא זוכרת איך זה קרה.

מה שאני כן זוכרת בבירור זו תמונה אחת ספציפית, שעד היום מציתה אצלי ניצוץ: רגע הכניסה למגרש. אני ילדה בכיתה ד', אולי ה' (כבר אמרנו, לא בדיוק זוכרת), אבא ואני במתחם של בלומפילד. עומדים בתור, עוברים את הבידוק, מנקבים מנוי, צועדים עוד קצת עד שער 13, ואז הן שם. המדרגות האלה, התחנה האחרונה לפני הדבר האמיתי. למישהו מהצד, אלה מדרגות שבטח לא יוצרות ציפיות גבוהות. צרות, ישנות, מוקפות בטון אפור. עולים אחת, עולים עוד אחת, הדופק כבר מאיץ – והנה זה קורה. הרגע הזה שבו נפרס לפניי המשטח הירוק הזה, שבתור ילדה תמיד נראה לי עצום לפחות כמו הסנטיאגו ברנבאו.

אני לא יודעת איך מרגישים השחקנים כשהם עולים מהמנהרה למגרש, אבל בתחושה שלי ההרגשה היא די דומה. במבט לאחור, אני חושבת שעוד לפני העניין במשחק עצמו ובפן התחרותי שבו, אפילו לפני האהדה שלי למכבי, מה שבאמת תפס אותי היתה ההתרגשות מהמראה המרהיב הזה של הדשא, הקווים הלבנים, שתי הרשתות, לוח התוצאות והפרוז'קטורים שמאירים. עניין ויזואלי לחלוטין. גם היום, כמה שנים טובות ומאות משחקים אחרי, אני עוד מרשה לעצמי להתלהב מהמחזה בכל פעם ובכל מגרש מחדש.

לאצטדיון האולימפיקו ברומא הגעתי ביום ראשון שעבר יותר משעה וחצי לפני המשחק של הקבוצה המקומית נגד מילאן. אתם בטח יכולים לנחש שהדבר הראשון שעשיתי לפני הכניסה למגרש היה להפציר באמא שלי, שהייתה איתי שם, לעצור בשביל תמונה. עוד הרבה לפני הנסיעה לאיטליה, למשחק הראשון שלי בחו"ל שבו אף אחת מהקבוצות הן לא מכבי תל אביב, כבר דמיינתי בראש איך אתעד את הרגע הסמלי הזה שבו כל הירוק הזה נגלה פתאום לנגד עיניי. אז הצטלמתי, והמשכנו לפסוע עוד כמה צעדים. זה באמת קורה, אני שם.

יכול להיות שבאורך וברוחב הגודל זהה לאצטדיונים שכבר ראיתי בארץ, הרי אמורה להיות אחידות, אבל זה לא באמת. אם עד עכשיו הייתי במגרשי כדורגל, מהר מאוד אני מבינה שפה מדובר בהיכל. מקדש שכולו כדורגל. הגודל בלתי נתפס, כמות המושבים בלתי נתפסת, העוצמה של אצטדיון כזה היא בלתי נתפסת. פשוט צריך להיות שם כדי להבין. גם קור של כמה מעלות מתחת לאפס לא הצליח לטשטש אצלי את ההרגשה של הגשמת חלום.

המסע שלפני

הכל התחיל לגמרי במקרה. ישבנו, אמא ואני, לחפש יעד לחופשה, ורומא נבחרה בעיקר מתוך המחשבה שמזג האוויר בה נוח יחסית לערים אחרות באירופה עבור מי שבחר לטייל דווקא בחורף (לכו ספרו את זה ל"חיה מהמזרח", או איך שלא כינו את המערכת החורפית שהגיעה מסיביר והקפיאה אותנו חמישה ימים). כשעדכנתי בתאריכי החופשה את המנהל שלי בעבודה, שנגוע בעצמו בחיידק הכדורגל, התהייה הראשונה שלו הייתה אם יש בתכנון לשלב גם משחק על הדרך. "האמת שאפילו לא חשבתי על זה", מלמלתי בהיסוס, "ואני גם נוסעת עם אמא, אז כנראה זה לא רלוונטי". מתוך סקרנות, הוא נכנס לגוגל, מחפש את לוח המשחקים למחזור הרלוונטי, ופתאום העיניים שלי בורקות. משחק בית של רומא, בדיוק ביום שבו אנחנו עוזבות את העיר, ועוד נגד מילאן הגדולה. היה לי ברור שהזדמנות כזו לא מפספסים, וקיוויתי שאמא, פחות חובבת של הענף, תהיה מוכנה בכלל לשמוע על הרעיון. "אני יכולה גם להיכנס למשחק לבד, עניין של שעה וחצי", שכנעתי. ובכן, לא רק שהיא הסכימה, אלא גם קפצה על המציאה ומיד הודיעה שגם היא באה. אין ספק שבורכתי.

רק שכמו בכל סיפור טוב, לא הכל בדרך הלך חלק. שעת המשחק הראשונית שהעלו כל החיפושים שלי באינטרנט הייתה 14:30, כשהטיסה שלנו חזרה לארץ כבר הוזמנה ונקבעה ל-22:50 ממש באותו היום. מרווח השעות בהחלט אמור היה להספיק כדי להגיע לנמל התעופה בנחת ובלי לחץ. מושלם. בחברת טיקטיק תיירות ספורט והופעות הנהדרת, שהם גילוי נאות כמובן נותני החסות של האתר, שלחו מהר מאוד את הכרטיסים האלקטרוניים ישירות למייל. אני פותחת את הקובץ בהתלהבות ומתחילה לעיין בו. Roma-Milan, Seria A, אצטדיון האולימפיקו, המקומות הכי טובים שאפשר לבקש במגרש!! תאריך: 25.02. שעה: 20:45.

רגע, מה 20:45?! מסתבר שכותבת שורות אלה, חובבנית לשמה, לא לקחה בחשבון שהשעה ההיא בצהריים לא הייתה סופית, ושההתאחדות האיטלקית תקבע את המשחק המדובר כמרכזי של המחזור, זה שמשוחק תמיד באותה השעה. 20:45. המשמעות היא שכשהשופט שורק לפתיחה, אנחנו אמורות כבר להיות עמוק בדוכן הצ'ק אין בנמל שמרוחק כמעט שעה נסיעה משם. נותרתי המומה ושבורת לב מול תיבת המייל. ברוב ייאוש, נכנסתי מיד לאתר הרשמי של רומא לוודא שהגזרה נכונה. בודקת את לוח המשחקים. כבר בראש העמוד מציעים למכירה כרטיסים להתמודדות נגד מילאן. 25.2, 20:45. אין מצב שזה קורה.

אבל אתם מכירים כבר את סדר העדיפויות של אוהדי כדורגל, נכון? אז אחרי היציאה מההלם הרגעי, וכעבור כמה תכתובות מיילים ושיחות טלפון באנגלית מאוד לא קולחת עם חברת התעופה האיטלקית "Alitalia", עשינו את הדבר המתבקש סך הכל ושינינו את מועדי הטיסה כך שיתאימו למשחק. זה היה כרוך בקנס ועלה לא מעט, אבל אוי, כמה שהיה שווה את זה. אז הנה טיפ של מתחילים – אל תסמכו על שעת משחק שבדקתם כמעט חודשיים לפני המועד.

יום המשחק

מההיכרות שלי עם הליגה האיטלקית ידעתי שרומא היא הקבוצה הפופולרית ביותר בבירת ארץ המגף, אבל לא ידעתי עד כמה. חולצות בצבעי בורדו-כתום עם הספרה 10 של פרנצ'סקו טוטי האגדי נמכרות בכל פינה, וגם זו של הקשר הבלגי ראג'ה נאינגולן מבצבצת לא מעט. אוהדים מתהלכים עם הצעיף לאורך כל יום המשחק וגם אחריו, ובכלל, נראה שלג'יאלארוסי יש נוכחות הרבה יותר מורגשת בעיר מאשר ליריבה השנואה לאציו. בשוק המקומי של יום ראשון, "פורטו פורטזה", הציגו בבוקר המשחק סיקור ישן מהעיתון של משחק בין רומא למילאן מ-24 בנובמבר 1985. אז זה נגמר ב-1:2 למקומיים.

בשעות הערב, כשאנחנו מגיעות לאזור האצטדיון עטופות בכמה עשרות שכבות של בגדים, התחושה היא של טירוף מוחלט. השלטים שמכווינים ל"stadio olimpico" נותנים אצלי את האות וההתרגשות בשיאה. כמות האנשים מסביב קשה לעיכול עבור מי שרגילה לממוצע של בערך 10,000 אוהדים למשחק. מחוץ למגרש אלפים על גבי אלפים כבר מתאספים בדוכנים של אוכל בלתי נגמר. דיילות מחלקות לכל מי שמתקרב את עיתוני הספורט של היום, ובראשם ה"קוריירה דלו ספורט" המפורסם. בסמוך כבר מחכים דוכני מרצ'נדייז עם צעיפים בכל צבע וסוג אפשריים, ואנחנו רוכשות אחד מהם ב-10 יורו כדי להתחיל להשתלב באירוע. האווירה והתשוקה מסביב מסמלות תרבות כדורגל שאישית טרם חוויתי. רק נותר להתפלל לאלילת המזל שלא תקלקל לנו עם איזה 0:0 משעמם.

כשהשחקנים עולים לחימום, אני נהנית להתחיל לזהות אותם אחד אחד ומספרת קצת לאמא על כל שם. הסיטואציה פשוט בלתי נתפסת בעיניי. לאונרדו בונוצ'י, מהבלמים הטובים בעולם, זה שכל כדור הארץ דיבר רק בקיץ האחרון על המעבר הסנסציוני שלו מיובנטוס למילאן, מתרוצץ על כר הדשא כמה מטרים מאיתנו בגודל טבעי. ממה שהצלחתי לראות, הוא אכן אנושי ועשוי בשר ודם. בשער תופס כדורים ג'יאנלואיג'י דונארומה, ילד שאמור להתפתח לשוער העתיד של אירופה. בצד השני, נאינגולן הוא הראשון משחקני רומא שאני מזהה. "יש לו אורח חיים קצת לא קונבנציונלי לספורטאי, כולל עישון, אבל הוא שחקן ענק", אני מסבירה לאמא.

אם חשבתי שהמקומות הנפלאים שלנו במרכז המגרש יבטיחו לנו סביבה שלווה ושקטה יחסית, אז מהר מאוד התבדיתי. מסמר הערב הוא איטלקי מבוגר עם שיער לבן שישב ממש לצדנו, עם כובע אליטיסטי-משהו, מקל הליכה וסיגר יוקרתי שלדעתי לא הפסיק לדלוק לרגע לכל אורך המשחק. במחצית הראשונה התוצאה עדיין מאופסת, אבל ניכר שהתצוגה של הקבוצה שלו לא בדיוק לשביעות רצונו. אני לא יודעת לתרגם קללות מאיטלקית, אבל בואו נגיד שהצלחתי להבין לבד ש-arbitro זה שופט. בהמשך, האשמה התחלקה גם בין השחקנים ואוצר המילים רק הלך והשתבח. אנחנו יושבות ליידו, לא מתביישות להתפקע מצחוק ואפילו מנסות בשביל השעשוע לנסות לתרגם את הקללות שלו לעברית. מסתמן שלמרות הכל, לא אנחנו הישראלים המצאנו את קונספט המאמנים מהיציע.

האוהדים של האורחת מילאן ישבו רחוק מאיתנו, בצד השני של המגרש, אבל נשמעו היטב למרות הנחיתות המספרית. כצופה אובייקטיבית סך הכל זה לא היה משחק גדול לחניכים של ג'נארו גאטוסו האגדי, אבל סופר-ממושמע ותכליתי. ניצלו את ההזדמנויות מצד אחד, וניטרלו לגמרי את המקומיים בהגנה. הרוסונרי הגיעו למשחק הזה בכושר טוב, והיה עוצמתי לראות את האוהדים שלהם שהגיעו מהצפון חוגגים את שני הגולים במחצית השנייה, שלשמחתם הובקעו בשער הקרוב יותר אליהם. האמת, מגיע להם קצת לשמוח בשנים לא פשוטות עבורם.

בונוס: השער השני של מילאן בלייב

השער השני של המילאנזים כבר שובר לא מעט אוהדים ביציע שלנו, וחלקם עושים את הדרך החוצה כמה דקות לפני הסוף (עוד עניין שכנראה לא אנחנו המצאנו). אני? מבחינתי נשארים עד הרגע האחרון, ושלא ייגמר לעולם. ביציאה מהמגרש יש הרבה עצבים וקללות, אבל ככל שאנחנו מתרחקות, האוהדים הולכים ומשתתקים. הראשים מורכנים למטה והשקט הוא שקט של תסכול. לכי תסבירי להם שבליגת העל מכבי עלתה למקום הראשון, וכל השאר זה כבר שטויות.

תודה ענקית לחברת "טיקטיק תיירות ספורט והופעות", שעזרה לי להגשים חלום של שנים בערב בלתי נשכח!