המערך שנבחר בקפידה ולאחר מחשבה רבה הוא 5-3-2 שממקסם את היכולות של כל אחד מהשחקנים ומביא למצב אידיאלי בו השלם גדול מסך חלקיו ונוצר תלכיד יעיל ומאוזן. אז מה כל כך מיוחד במערך והשיטה המוצלחים שהנחיל המאמן בלאציו?

לאחר ההפסד המשפיל לאטאלנטה 0-5, אחד מהגדולים והכואבים שידעה הקבוצה אי פעם, עלתה בי מחשבה לכתוב את הטור הנוכחי, שללא ספק מסמן שמילאן הגדולה כבר איננה מזמן, ומה שנשאר לנו ממנה זה רק השם.

לא לפני שכל האוהדים והשחקנים נפרדים ממנו בסטאנדינג אוביישן מרשים. הנסיך לקח את הזמן, נהנה מהרגע ונפרד מהקהל כמו שצריך לפני שתפס את מקומו על הספסל. הקהל, שלא ממש רצה לסיים את האגדה הזאת, המשיך להריע לדל פיירו, והוא מצידו נעמד פעם אחר פעם כדי להודות להם על התמיכה בו. כעבור חמש דקות בהן הקהל ממשיך להתרכז יותר בנסיך ופחות בגברת הזקנה, קרה הדבר שלא נראה מעולם על מגרש הכדורגל.

האם קליארי בדרך להיות אטאלנטה החדשה של הליגה?

איך הפכתי לאוהד של אינטר מילאן? בשביל זה צריך לחזור במנהרת הזמן 55 שנה אחורה, לקיץ 1964. אני, בן עשרה צעיר בעיר הולדתי הקטנה, רדאוץ, אי שם בצפון רומניה

פרו ורצ'לי, אימפריית העבר של הסרייה א' ניצבת בפני האתגר הגדול בתולדותיה - החזרה לליגה הראשונה באיטליה.

כששומעים היום את השם "ג'וזפה מאצה", מיד חושבים על סן סירו – מקדש הכדורגל. אבל הסיפור שעומד מאחורי האצטדיון הוא הסיפור של ג'וזפה מאצה, הוא הסיפור של הכדורגל.

החולצה החדשה היא לא הדבר היחידי שיובנטוס עשתה בשנים האחרונות, ובעיקר בקיץ הזה, כדי להתרחק מהמסורת שלה, וכל זאת תחת יושב הראש שלה אנדראה אניילי.

בשבועות האחרונים, באצטדיונים היותר צנועים של ארץ המגף שזכו לארח את אליפות אירופה לנבחרות צעירות, אנו עדים למשהו חדש ומרתק שצומח בכדורגל האיטלקי המאיים לכבוש את היבשת מחדש. אני מדבר כמובן על נבחרת איטליה עד גיל 21.

מאז צירופם של צמד הצעירים הכשרוניים לוקאס פאקטה וקשישטוף פיונטק בחלון ההעברות של ינואר, הרוסונרי משיגים ניצחונות מרשימים לצד כדורגל מרהיב, ומשיבים את האש ליציעי הסן סירו.