בשבת האחרונה, ה-8 לפברואר, התחלתי לחשוב על השוואה מעניינת - יובנטוס וג'ון ג'ונס

דווקא בעשור שבו פולחן האישיות ליחידים הפך לעניין המרכזי בכדורגל, נראה שקצת שכחנו מהשלם, שאולי לא תמיד היה גדול מסך חלקיו, אבל בסופו של דבר הוא הפסיד וניצח, ולאו דווקא שחקנים יחידים. אז הנה לפניכם רשימת עשרת הקבוצות הטובות של העשור האחרון:

עצם העזיבה של איטליה היא המעשה הרציונלי והנכון שקן עשה עבור הקריירה שלו, אך מנגד מעבר דווקא לליגה הטובה בעולם מכל הבחינות היה מוקדם מדי. חלוץ לגיטימי לפרמייר ליג הוא כזה שמסוגל להעמיד מספרים בכל משחק, מצליח לעמוד בקצב הפיזי והמהיר של הליגה ומצליח בו בעת גם לתרום מהספסל בעת הצורך וגם לשנות את המשחק.

בתקופה בת שש העונות שלו באיטליה עד כה, גילינו דבר מרתק על היגוואין, את הלב שלו

החודש האחרון היה מהטובים ביותר בקריירה של פאולו דיבאלה, ולא רק בגלל יום הולדתו ב-15 לחודש. השחקן, שחווה עונת נפל בעונה הקודמת תחת מסימיליאנו אלגרי והיה עם רגל וחצי מחוץ למועדון בקיץ, חזר לפרוח ולככב ביובה תחת מאוריציו סארי. אבל מה בדיוק קרה שם?

לא לפני שכל האוהדים והשחקנים נפרדים ממנו בסטאנדינג אוביישן מרשים. הנסיך לקח את הזמן, נהנה מהרגע ונפרד מהקהל כמו שצריך לפני שתפס את מקומו על הספסל. הקהל, שלא ממש רצה לסיים את האגדה הזאת, המשיך להריע לדל פיירו, והוא מצידו נעמד פעם אחר פעם כדי להודות להם על התמיכה בו. כעבור חמש דקות בהן הקהל ממשיך להתרכז יותר בנסיך ופחות בגברת הזקנה, קרה הדבר שלא נראה מעולם על מגרש הכדורגל.

דה ליכט, החל לעורר עניין אצל ברצלונה שלה חיבה רבה לשחקנים הולנדים ויובנטוס אל. כל שנותר לשחקן הוא להחליט לאיזה מבין שתי האימפריות הללו הוא בוחר ללכת

איך נולד לו טור על אנג'לו די ליוויו? אולי זה הגעגוע לגביע האלופות האחרון שבו יובנטוס זכתה. אולי זה סתם משהו שקפץ לי בראש מלצפות בתקציר של פיורנטינה-נאפולי. אולי, זה מתוך צורך להיזכר בימים קצת יותר דומיננטיים של הליגה האיטלקית.

החולצה החדשה היא לא הדבר היחידי שיובנטוס עשתה בשנים האחרונות, ובעיקר בקיץ הזה, כדי להתרחק מהמסורת שלה, וכל זאת תחת יושב הראש שלה אנדראה אניילי.

בעיניי, אין אוהד של הגברת הזקנה או של הכדורגל האירופי שבופון לא נגע לו בנקודה כלשהי בלב, לא גרם לו להתאהב בכדורגל ולהסתכל עליו באספקטים שונים ולהבין שיש דברים שחשובים יותר מכסף.