אחד המהלכים הכי חשובים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי קרה השבוע, וזאת בשורה נפלאה לאוהדים, ראשי יובנטוס החליטו לקחת הימור על העתיד שלהם, בתקווה שהמקרה יתברר כדומה למקרים דומים, והליגה הבלארוסית המשיכה בזמן הקורונה כדי לתת מצג שווא של נורמליות בדיקטטורה האחרונה של אירופה + המלצות למשחקים מפורטוגל, איראן וישראל
1. הפועל של האוהדים
זה קרה באבחת רגע באתר האינטרנט של ההתאחדות לכדורגל. סרטון שהעלתה ההתאחדות באינסטגרם שלה מראה את העכבר עובר על השם "הפועל קטמון ירושלים" ומשנה אותו ל"הפועל ירושלים". שלוש עשרה שנות מאבק האוהדים לכיבוש הקבוצה המיתולוגית מידי הבעלים המתעללים שלה נגמרו, הפועל ירושלים הפכה להיות בידי האוהדים, ונדמה שלא היה אנטי קליימקס דיגיטלי יותר גדול למשהו אמיתי ופועם שקרה במציאות.
לכאורה, זה סיפור על קבוצה קטנה שזכתה בגביע אחד אי שם בשנות השבעים, שכרגע נמצאת בליגה הלאומית והחליפה בעלות. אלא שההפיכה של הפועל קטמון להפועל ירושלים היא הבשורה הגדולה ביותר שיש בכדורגל הישראלי של היום, כזאת שנותנת תקווה למרות התנהלות לפעמים כושלת מצד אלה שאמורים לנהל את אהבות חייהם של האוהדים.
כדי להבין את עוצמת האירוע שקרה השבוע בכדורגל הישראלי צריך להבין מה בעצם קרה בגזרת הפועל ירושלים מאז תחילת שנות התשעים, ובשביל זה צריך להבין מה זה בכלל הפועל ירושלים. כמו שכתבנו בשבוע שעבר במדור הזה, המבנה של הכדורגל הישראלי שונה מכל מדינה אחרת. בעוד ברוב המדינות הקבוצות הן קבוצות מקומיות, הכדורגל הישראלי משולב בפוליטיקה מראשיתו, וגם זה הירושלמי.
בפרק 28 של פודקאסט הכדורגל המצויין "שער" של אורי לוי בתאגיד השידור הציבורי, הוא מספר בהרחבה על הכדורגל הירושלמי ועל ההיווצרות שלו. בסיום נמרץ, בכדורגל הירושלמי היו שלוש קבוצות היסטוריות – מכבי חשמונאי ירושלים שהייתה אחת הקבוצות הגדולות בארץ תחת השלטון הבריטי והתפרקה בשנות החמישים, בית"ר ירושלים שהוקמה על ידי אנשי מחתרת האצ"ל, והפועל שהוקמה על ידי ההסתדרות. אחרי קום המדינה הפועל ירושלים השתלטה על הכדורגל הירושלמי, במקביל להשתלטות של ההסתדרות ומפא"י על ירושלים של שנות החמישים.
במשך השנים הייצוג הפוליטי של הפועל ובית"ר בירושלים היה קשור בקשר הדוק לשכונות המגורים והמעמדות החברתיים בעיר. הפועל של מפא"י הייתה הקבוצה של השכונות הוותיקות, של המפא"יניקים ברחביה, בבית הכרם, בקטמון ובשכונות אחרות, בעוד בית"ר החירותניקית, בגלל היותה אנדרדוג בעיר, החלה לתפוס תאוצה בשכונות העולים של העיר, ועם הזמן הפכה לאחת המייצגות של שכונות העולים בכל הארץ. בניגוד לבית"ר שהתמקמה באצטדיון ימק"א במרכז העיר, הפועל קיבלה את מגרש קטמון, שכיום על חורבותיו שוכן הפרוייקט היוקרתי "גני קטמון".
בשנות התשעים החל עידן הבעלות הפרטית בכדורגל הישראלי ואת הבעלות על הפועל ירושלים רכשו שני הקבלנים יוסי סאסי וויקטור יונה, שהתחילו לעשות לעצמם שם ברחבי העיר. בפועל, עידן הבעלות של השניים הוביל לשנים של דשדוש בין שתי הליגות העליונות, נמשך בריקבון בליגה השנייה ובירידה לליגה א', ועד להתרסקות ולהיעלמות בתחילת העונה הקודמת. במהלך השנים האלה ויכוחים מרים בין שני הקבלנים הוביל את שניהם לסכסוך בלתי פתיר בבתי המשפט, והתינוק, הפועל ירושלים, נשפך עם המים.
החל מעונת 2007/08 הקימו אוהדי הפועל ירושלים קבוצת אוהדים על שם האצטדיון המיתולוגי, "הפועל קטמון ירושלים". הקמת הקבוצה נעשתה במחאה על כשלי הניהול של שני הקבלנים והמטרה הייתה לקחת מהם את הבעלות על הקבוצה האדומה של הבירה. בפועל יונה עזב את הקבוצה באותה העונה, אבל סאסי, גם כבעלים יחיד וגם כמושך בחוטים, המשיך להחזיק בקבוצה בכל הכוח ובלי שום רצון למכור את הקבוצה, מכל מיני סיבות שאין כאן המקום לפרטם.
לבינתיים קטמון עשתה את הדרך הארוכה מליגה ג' עד לליגה הלאומית, עד למפגש ישיר בין שני הצדדים של הפועל ירושלים בעונת 2013/14. האוהדים עזבו ברובם את יציעי הפועל ועברו לקטמון, והתהליך התעצם כאשר קטמון התבססה בליגה הלאומית בעוד הפועל ירושלים ירדה לליגה א'. בשנים מאז שהוקמה קטמון הפכה להיות הרבה יותר מאשר עוד קבוצת כדורגל. היוזמות החברתיות של העמותה ברחבי העיר וסביבותיה, כולל הקמת ליגת השכונות וקבוצות הנשים השונות. במידה מסוימת גם בלי השם המקורי, קטמון ירשה את המטען ההיסטורי של הפועל ירושלים, התחברה מחדש בכל רחבי העיר והעצימה את הצד האדום של הבירה.
ועדיין, כשהפועל ירושלים של סאסי התפרקה, רוב מוחלט של אוהדי קטמון היו בעד לרכוש את שם הקבוצה המיתולוגית, להגשים את הייעוד של מועדון האוהדים לקחת את הבעלות על הקבוצה ההיסטורית שלהם, גם במחיר איבוד המותג "קטמון" בקבוצת הבוגרים של המועדון. השבוע זה קרה, והפועל ירושלים הפך להיות מועדון אוהדים. אבל יותר מזה, השנים האחרונות הפכו את הצד האדום בירושלים למותג נחשק, כזה שאוהדים רבים ברחבי העיר וגם מחוצה לה פתאום מזדהים איתו. ופתאום, כשהפועל ירושלים חזרה למעמד שהיה לה לפני עידן הבעלות הפרטית, נשמעים קולות ראשונים של רצון לאתר את הדומיננטיות של בית"ר ירושלים בעיר. מאז תחילת שנות התשעים לא היה ניצחון אדום בדרבי של העיר ירושלים, האם יש סיכוי שזה יקרה בשנים הקרובות? קשה לדעת.
אבל המסר שיוצא מההצלחה של קטמון נוגע בכל אוהד ישראלי – אסור להתבטל בפני מי שיש לו בעלות על הקבוצה. זה לא "הקבוצה שלו, והוא יחליט להשקיע בה כמה שהוא רוצה". זה הכבוד של אותו הבעלים להיות חלק מההיסטוריה של המועדון שלכם, ובסופו של דבר זה המועדון שלכם. שחקנים, בעלים וספונסרים יעלמו ביום שזה יפסיק להשתלם להם, האוהדים ימשיכו להיות שם תמיד. מועדוני כדורגל הם אורגניזם חי שנישא בידי האוהדים וההיסטוריה של המועדון. הלקח מסיפור יונה וסאסי בהפועל ירושלים הוא שאי אפשר לקרוע את ההיסטוריה והאוהדים של מועדון גדול ולהמשיך להחזיק בו. בסופו של דבר, הרוח של המועדון תנצח, הרוח של האוהדים.
2. הימור על העתיד
בקיץ 2008 היה לראשי ברצלונה מועמד מבריק כדי להחליף את פרנק רייקארד כמאמן הקבוצה – ז'וזה מוריניו. המאמן הפורטוגלי עטור התארים היה מאמן מבריק, מרתק ובעיקר פנוי. הוא מצידו רצה בכל כוחו להיות המאמן של ברסה, אחרי הכול זאת הייתה אחת התחנות הראשונות שלו בתחום האימון כשהיה עוזר המאמן של לואי ואן חאל, ואין ספק שהפרזנטציה שלו מול ראשי המועדון הייתה מצויינת. אלא שיוהאן קרויף, אגדת הכדורגל ההולנדי וברצלונה, לא אהב את הפורטוגלי מבחינה אישיותית והורה לראשי המועדון שלא להחתים את הפורטוגלי. לעומת זאת, המליץ קרויף לקחת את מאמן ברצלונה ב', פפ גווארדיולה, שחקנו לשעבר בקבוצה בשנות התשעים, ולהפוך אותו למאמן הקבוצה הראשית של המועדון.
זה היה הימור פרוע, כזה שאף אחד לא היה בטוח מה יצא ממנו. פפ אימן למשך עונה אחת בלבד את ברצלונה ב', וזה לא היה נראה כמו החלטה נכונה. התחושה בקרב אוהדי ברצלונה הייתה שההנהלה לא רוצה להרגיז את הסמל הגדול של המועדון, קרויף, ותעשה הכול כדי לשמור על מעמדה, ולכן מסכנת את מעמד הקבוצה בהבאת מאמן חסר ניסיון לחלוטין. איך זה נגמר בסוף, כמאמר השיר, כולם יודעים.
השבוע, כשמונה אנדראה פירלו למאמנה החדש של יובנטוס, הרבה אנשים השוו את המינוי למינוי של פפ בקיץ 2008. כמובן שיש בין שני המקרים המון דברים מקבילים. מדובר בשני שחקנים שהיו אבן דרך במועדון עצמו, כאלה שהתחילו (או היו אמורים להתחיל, במקרה של פירלו) דרך הקבוצות המשניות של המועדון ולהתקדם הלאה, עד שקיבלו את הפרס הנכסף. אלא שהמקרה של פירלו לא רק שלא דומה, אלא מציג שוב עד כמה כאוטי יכול להיות הכדורגל האיטלקי.
תשעה ימים, זה הזמן בו היה אנדראה פירלו מאמן קבוצת המילואים של יובנטוס. ב30 ביולי מונה למאמן קבוצת המילואים, ב8 באוגוסט, אחרי ההדחה המשפילה של יובנטוס מליגת האלופות בידי ליון, הפך להיות המאמן הראשי של המועדון. אין לפירלו שום עבר באימון כדורגל, ולמרות זאת ראשי המועדון זורקים אותו אל הקווים, אותם הקווים שבהם עמד מאמן שפוטר כי "רק" זכה באליפות. יובנטוס הוא מועדון שבעשור האחרון אליפות היא דבר טכני, כזה שבוודאות צריכים לקחת. לאור ההתחזקות של אינטר בשנה וחצי האחרונות והיכולת של אטאלנטה, העונה הקרובה יכולה לערער גם את זה, וזה לא טוב עבור פירלו.
אבל פירלו הוא לא סתם שחקן עבר שמונחת על הקווים באצטדיון בטורינו. אנדראה פירלו הוא אחד הסמלים הכי גדולים של הכדורגל האיטלקי, בטח בדור האחרון, זה שזכה במונדיאל 2006. לפירלו יש הבנה טקטית מצויינת, ואת זה הוא הוכיח על המגרש כשחקן. המסירות שלו, ניהול המשחק שלו היו לאגדה בכל מועדון או נבחרת בהם שיחק. כמו זידאן, גם פירלו יכול להפוך להיות מאמן של שחקנים, כזה ששחקנים מעריצים בגלל שהוא היה כבר איפה שהם היו, הוא טעם כבר את מה שהם עשו, והוא מבין מה עובר עליהם. הוא הניגוד המוחלט של סארי הבנקאי שמעולם לא היה קרוב לרמות של שחקניו.
פירלו הוא הימור, אולי ההימור הכי גדול של ראשי יובה מאז פרשת הקאלצ'ופולי שהורידה את יובנטוס לסרייה ב'. הם מוכנים להמר על הדבר הבטוח ביותר שלהם, השליטה המוחלטת בליגה האיטלקית, כדי לנסות להגיע יותר גבוה, לנסות להשתלט על אירופה. שני הימורים אחרים כאלה, של ברצלונה על גווארדיולה ושל ריאל על זידאן, נגמרו בהנפה של הגביע עם האוזניים הגדולות תוך שנה אחת. אם פירלו יעשה את זה, למרות כל מה שאנחנו יודעים עליו, זאת תהיה הפתעה מטורפת.
3. הליגה של הדיקטטור
בתחילת אפריל, כשרוב הליגות בכל העולם היו מושבתות ואוהדי הכדורגל חיפשו בנרות שידורים של משחקים בניקרגואה, הייתה ליגה אחת באירופה שהמשיכה כרגיל. עם אוהדים, עם משחקים, כאילו אין מגיפה מדבקת שמשתוללת ביבשת. רשתות הספורט בכל העולם קנו את זכויות השידור של הליגה הבלארוסית, שהמשיכה כאילו לא קרה שום דבר, והפכה להיות אחת הליגות המדוברות ביותר בעולם. ראשי הליגה אפילו שיווקו את הדרבי של מינסק כ"דרבי הכי גדול שמשוחק כיום בעולם".
אלא שמאחורי התשוקה של אוהדי הכדורגל לקצת סם של משחק ומאחורי השידורים החיים של הליגה הבלארוסית מסתתר סיפור עצוב ומפחיד, סיפור על מדינה עם שלטון טוטליטארי שנותן לאזרחיו למות ועושה כל דבר כדי לשמור על שלטונו, כולל כל דבר. בתוך המארג הזה הכדורגל הופך להיות קצת מה שהוא היה בידי החונטות ששלטו בארגנטינה בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים –שעשועים להמונים שמשמש מסווה ומרכך לתחושת ההשפלה של האזרחים, וככזה, הכדורגל הבלארוסי הרבה פחות משעשע ממה שהוא נראה.
בקצרה, קצת רקע על מצב הממשל בבלארוס: אלכסנדר לוקשנקו הוא נשיא בלארוס, המכונה "הדיקטטור האחרון של אירופה". ב1994 נבחר לראשונה לנשיאות המדינה שהייתה בעבר חלק מברית המועצות, ומאז הוא שולט במדינה ביד רמה. הוא שינה את השפה המדוברת במדינה מבלארוסית בחזרה לרוסית, ובעיני רבים הוא מתפקד כשליחה של רוסיה במדינה הקטנה. לאורך כל שנותיו הבחירות המחודשות לנשיאותו כמעט תמיד לוו בזיופים והוא הגדיל ככל שהזמן עבר את סמכויותיו לעשות פחות או יותר מה שהוא רוצה במדינה, כולל מעצרים של עיתונאים ומתנגדי שלטון.
השבוע נערכו שוב הבחירות לנשיאות בלארוס, ולפי התוצאות הרשמיות לוקשנקו זכה ב80 אחוז מהקולות. אלא שברור לכל אדם בר דעת שהבחירות זויפו ברמה קשה. סבטלנה טיכאנובסקאיה, עורכת דין שייצגה מפלגה של נשות אסירים פוליטיים שהתמודדה מול לוקשנקו, נעלמה ביום שאחרי הבחירות, ויממה שלמה חלפה לפני שצולמה בוידאו כשהיא טוענת שברחה לליטא וביקשה מהמפגינים להכיר בהפסד ולשמור על משפחותיהם, שכן זה הדבר הכי חשוב שיש. במקביל, תמונות מזעזעות שמגיעות בימים האחרונים מבלארוס מראות טבח במפגינים בכמה ערים במדינה בידי כוחות צבא ומשטרה, והתמונות שמגיעות מראות דברים שלא נראו באירופה מאז מלחמות הבלקן, או אפילו מאז סיום מלחמת העולם השנייה.
בתוך כל זה הליגה בבלארוס נמשכת כרגיל מאז נפתחה בתחילת מרץ, כאשר לאורך כל התקופה לא הוגבלה כניסת אוהדים, כל זאת למרות שמספר החולים במדינה לא מפסיק לטפס. לוקשנקו עצמו איננו חובב כדורגל גדול, ומעדיף הוקי קרח וריצות למרחקים ארוכים, שני ענפי ספורט יותר פופולאריים במדינה מכדורגל. אבל הכדורגל עבורו הוא הזדמנות להראות לעולם פסאדה של שלטון ומדינה מתפקדים, בשעה שאלפי מתנגדי שלטון כלואים לא רחוק מהמגרשים של מינסק ובוריסוב. במשך כל ההיסטוריה של הכדורגל הוא ידע להיות מסווה למשטרים טוטליטרים, ובחסות הקורונה בלארוס ניסתה להסתיר את המשטר שלה בכדורגל ולפחות כרגע נכשלה.
המלצות למשחקי השבוע הקרוב
המלצות למשחקי השבוע הבא:
ברצלונה – באיירן מינכן (14/08, 22:00, אצטדיון האור)
רבע גמר ליגת האלופות
המפגש הכי גדול של השלב בליגת האלופות לא צריך את ההמלצה שלנו, גם המשמעות שלו חדה – רק משחק אחד בלי אפשרות לתקן. הפעם האחרונה ששתי הקבוצות נפגשו הייתה ב2015, בחצי גמר ליגת האלופות. צמד של מסי ושער של ניימאר בקאמפ נואו במשחק הראשון עשו את העבודה לברצלונה והיא עלתה לגמר וזכתה. עכשיו היא באה כאנדרדוג, לא דבר מאוד מוכר לה במפעל הזה בשנים האחרונות. אבל תסמכו על מסי שלא יוריד הילוך בגלל זה.
בשורה התחתונה: צמוד מאוד, באיירן תנצח.
טרקטור סאזי – מאשין סאזי (15/08, 19:15, סאהאנד)
הליגה האיראנית, מחזור 29
בליגה בה האלופה הוכרעה מזמן כל מה שנשאר לשחק הוא הכרטיס למוקדמות ליגת האלופות של אסיה. מלבד פרספוליס האלופה שעלתה מזמן לשלב הבתים של המפעל, מתחרות על שני הכרטיסים הנוספים חמש קבוצות, ואחת מהן היא טרקטור סאזי. הקבוצה מהעיר תבריז מייצגת את המיעוט האזרי הגדול באיראן ובשנים האחרונות משקיעה כספים רבים כדי להתחרות בגדולות מטהרן. כשיש שני מחזורים לסיום היא מארחת את היריבה העירונית מאשין סאזי, שעדיין נאבקת נגד הירידה, כאשר ביום חמישי יחכה לה מאבק ראש בראש מול פולאד על הכרטיס לעלייה. טרקטור מול מכונה בדרבי של תבריז.
בשורה התחתונה: טרקטור לא מועדת.
מכבי תל אביב – ריגה (19/08, 20:00, בלומפילד)
ליגת האלופות, הסיבוב הראשון של המוקדמות
הכנה לא אידיאלית לעונה זה לשון המעטה כשמדברים על מכבי תל אביב. הקבוצה איבדה בחודש האחרון את המגן הימני, את הבלם, החלוץ, ושני הקשרים ההתקפיים המובילים שלה. היא לא ממש הרשימה מול באר שבע באלוף האלופים אבל עשתה את העבודה, ועכשיו עם מאמן חדש היא חייבת לספק תוצאות מהירות. כאן לא יהיה משחק שני כדי לתקן, והעובדה שהיריבה שלה באה מליגה נחותה לא ממש משנה כאשר זה רק משחק אחד ללא קהל. עוד הדחה מוקדמת מאירופה יכולה להמשיך לערבל את השנה הקרובה של האלופה.
בשורה התחתונה: מכבי תל אביב, אין להם באמת ברירה.
