אחרי סיכום האביב ופינה קטנה בג'ירו ד'איטליה - הגיע הזמן לסכם את שלושת החודשים האחרונים של רוכבי הפרויקט.

הטור השנה סיפק לנו אין סוף נקודות מעניינות, אנקדוטות משובחות או סתם מחשבות חדשות לשקוע בהם, ובגלל שדנו כל כך על אלאפיליפ העצום, ברנל הכוכב, סאגאן המלך או בארדה המאכזב (?), אבחר להתמקד דווקא בנקודות נישתיות (יחסית) שלדעתי חמקו מן הנוף הסיקורי.

הם זכו להיות כוכבי טלוויזיה, ולו לשעה קלה, ואנחנו זכינו לראות סיפורים אנושיים בזכות הכדורגל. ואם לדייק, אני זכיתי לראות את עצמי על המסך, וגם לראות את מי שהייתי רוצה להיות, ותרשו לי להניח שזה נכון גם לרובכם.

כשאני חושב על הקרב הזה, אני קצת נזכר ב WWE. לא בגלל שהקרב "מתוסרט" (להיפך), אלא מכיוון שמדובר בקרב בין שתי דמויות מנוגדות לחלוטין, שמוציאות המון אמוציות מהאוהדים. יש כאן מקרה קלאסי בין הגיבור, האיש הטוב שמייצג את כל מה שאוהדי הספורט המסורתיים אוהבים ויש את ה"רע". הלוחם שעסוק יומם ולילה ב"חימום" האווירה, וגורם להמוני אנשים לרצות לראות אותו סופג מכות מה"טוב".

אבל מעבר לכאב הרגעי שהעיב על טורניר טוב מאוד של רוג'ר, אנסה להסביר מדוע גמר ווימבלדון 2019 לא היה עוד גמר ווימבלדון ולמה המשחקון ה-16 במערכה החמישית השפיע לא רק על היסטוריית הטניס, אלא על הספורט כולו.

מקס ריפר עוזר לנו ללמוד על מחלת הסוכרת ועל המשמעות שלה בספורט

בלילה שבין שישי לשבת תהיה ללוחמת שלנו אולגה רובין הזדמנות לקבוע היסטוריה משלה ולזכות בחגורת אליפות בינלאומית היסטורית בארגון השני בטיבו בעולם- הבלאטור

מכירים את החברים האלה שנדמה שהם אלרגים לספורט? אז אני. לא לא, לא מדובר על צפייה בספורט כמובן, את זה אני יכול לעשות לא מעט. אבל לרוץ? לא בבית ספרנו. איפשהו לפני 15 שנים החלטנו אני והפעילות הספורטיבית להתגרש בצורה מאוד יפה ולמעט משחקי כדורגל פעם בכמה שנים או אפיזודות "הנה אני מתחיל לרוץ" שונות, אפשר לומר שלא "תליתי את הנעליים" אלא ממש זרקתי אותן לפח.

רוחות המלחמה נושבות בעולם ההתאבקות, וזה כבר לא נרמז יותר. המלחמה בין WWE ל-AEW יצאה עכשיו לגלוי ונמצאת במרכז הכתבה הבאה.

מה המשותף לכל עשרת הלוחמים האהובים עלי? התשובה – כולם או פרשו, או לקראת פרישה, או מהרהרים על פרישה בשידור חי, או שקוראים להם ג'ון ג'ונס