לא חסרים סיפורי הצלחה-נגד-כל-הסיכויים בספורט מקצועני. בכל הענפים, כל התחומים, מתחרים בני אדם, שהם, מה לעשות, לא מושלמים. אי השלמות שבשלמות שלהם היא מה שהופכת את הספורט לבאמת מרתק. בדרך כלל לפני טורניר גדול או תחרות חשובה מילים רבות נשפכות על ספורטאי כזה או אחר, שהגיע להתמודדות למרות שלכאורה זה לא היה אמור להיות אפשרי.
אולי הוא התגבר על כישלונות רבים, אולי הגיע למעמד למרות שרצו לוותר עליו עוד בנוער, אולי נלחם באיזו מחלה או פציעה קשה. אלו סיפורים שאנחנו נהנים לשמוע, והם כמעט תמיד סיפורים טובים ומעוררי השראה. כבר הוכח מחקרית שבני אדם נוטים לתמוך באנדרדוג, בעיקר בגלל העובדה שכשהאנדרדוג מנצח פשוט נוצר סיפור טוב. אז נכון שאולי המקצוע של מספר הסיפורים של הכפר כבר לא ממש רלוונטי היום, אבל אנחנו עדיין צמאים לסיפורים.
עם כל המחשבות האלו שוצפות לנו בתת-מודע, בואו נעיף מבט דווקא על מחלת הסוכרת ועל המשמעות שלה בספורט.
קצת רקע על מחלת הסוכרת
קיימים שני סוגים עיקריים של סוכרת, עם שמות לא מסובכים: סוכרת מסוג 1 וסוכרת מסוג 2. סוכרת מסוג 1 היא התוצאה של מלחמה של הגוף באינסולין, שאחראי בין היתר על ויסות כמות הסוכר בדם. כך יכול להיווצר מצב של מחסור באינסולין בגוף, או להפך, עודף אינסולין. אנשים החולים בסוכרת מסוג 1 מוכרחים להשתמש באינסולין ממקור חיצוני (זריקות או משאבות אינסולין) ולבצע מעקב תמידי אחר רמות הגלוקוז בדם. בחילות, הקאות, רעידות ועילפון הן רק חלק מהתסמינים של סוכרת נעורים, כפי שנקראה בעבר.
סוכרת מסוג 2 היא נפוצה הרבה יותר, וקצת פחות קשה. בסוכרת מסוג 2 אינסולין בדרך כלל מיוצר, אך או שהתאים בגוף עמידים לאינסולין, או שפשוט האינסולין שמיוצר לא מספיק. בניגוד לסוכרת מסוג 1, שהיא מחלה חשוכת מרפא, סוכרת מסוג 2 נגרמת בעיקר בגלל השמנת יתר וחוסר בפעילות גופנית, ולפעמים אף ניתן למנוע את המחלה בעזרת תזונה נכונה ופעילות גופנית קבועה, אך במקרים מסויימים יש צורך בתרופות ושימוש באינסולין ממקור חיצוני.
כפי שניתן לצפות, רוב הספורטאים החולים בסוכרת חולים בסוכרת מסוג 1. בכל זאת, בתור ספורטאים מקצוענים הם אמורים לשמור על אורח חיים בריא ולשים לב למה שהם אוכלים. אבל, יש דוגמאות לספורטאים עם סוכרת מסוג 2, כמו למשל פטריק פיטרסון מהאריזונה קרדינלס מהNFL שהושעה בתחילת העונה הנוכחית אחרי בדיקת סמים חיובית, כנראה בגלל משהו שהוא לקח בשביל הסוכרת. פיטרסון נבחר 8 פעמים בקריירה לאולסטאר, ול״אול פרו״, קבוצת השחקנים הכי טובים מכל עמדה בליגה באותה עונה, בעונה שעברה. יש גם את סטיב רדגרייב הבריטי, החותר המעוטר בהיסטוריה של הספורט באולימפיאדה, עם 5 מדליות זהב. רדגרייב קיבל את הדיאגנוזה בגיל 35, 3 שנים לפני האולימפיאדה בסידני בשנת 2000, אך בכל זאת המשיך להתאמן וזכה באופן מדהים בזהב בפעם החמישית. בראיון לא מזמן הוא סיפר שהוא קשר שני שקים של סוכר לסירה, רק למקרה חרום.
מי שהפך לסמל הגדול של ההתמודדות עם המחלה בספורט הוא גארי מאבוט האגדי של טוטנהאם. מאבוט שיחק כבלם וקשר במשך 16 שנים בטוטנהאם, מ1982 עד 1998, צבר 16 הופעות במדי אנגליה ואפילו הצליח לעשות את הבלתי יאמן: הוא זכה עם טוטנהאם בתואר. 2 תארים למעשה, גביע אופ״א (נקרא הליגה האירופית כיום) והגביע האנגלי. הוא מתפקד בתור שגריר המועדון, ולא מזמן היה לו חלק בתקרית לא נעימה שכללה את הרגל שלו, ועכבר.
״לא הצלחתי לעמוד בקצב. הרגשתי צמא מאוד ורציתי לישון כל הזמן״ מאבוט קיבל את הדיאגנוזה של סוכרת מסוג 1 אחרי מה שהוא מכנה ״המשחק הכי גרוע בקריירה שלי״ בגיל 17, כשהוא עוד שיחק בבריסטול רוברס נגד לסטר. הרופאים הראשונים שהוא פגש אמרו לו שהוא לא יוכל להמשיך לשחק, אך רופא אחד הציע לנסות בכל זאת. כפי שמאבוט בעצמו אמר: ״לפעמים אני חושב לעצמי, ׳למה אני?׳ אבל איך זה בכלל השפיע על הקריירה שלי? לפני הסוכרת שיחקתי בבריסטול רוברס ואחרי הדיאגנוזה עשיתי קריירה של 16 שנים בטוטנהאם, הגעתי לנבחרת אנגליה״.
הקריירה הארוכה של מאבוט היא הוכחה נהדרת שאפשר וניתן להתמודד עם מחלת הסוכרת בעזרת תשומת לב לגוף וזהירות. מאבוט ניצל את העמדה שבה הוא היה כדי להעלות את המודעות למחלה בשנות ה80, וגם היום הוא מנסה להראות לספורטאים צעירים שלמרות שכל מקרה יכול להיות שונה, הם לא חייבים לוותר על הקריירה המקצוענית שהם חולמים עליה.
אז איך באמת משלבים קריירה מקצוענית ביחד עם מחלת הסוכרת? מאבוט עצמו הסביר שהוא לא יכל לשתות אלכוהול עם חבריו לקבוצה, ושהוא היה חייב לשמור על לוח זמנים מסודר ולהקפיד להזריק אינסולין בזמן. בחדר ההלבשה, במחצית, הוא היה עושה בדיקות דם כדי לוודא שהוא לא הולך לאבד הכרה בזמן המשחק. למרות היותו קפדן בנושא, הוא כן התעלף פעמיים, ובאחת הפעמים המשטרה פרצה לביתו.
אדם דובל מהסינסינטי רדס בMLB סיפר בראיונות שלפעמים הוא צריך להזריק את האינסולין בזמן המשחק או לבלוע טבליות גלוקוז, אבל הדגיש: ״כל עוד אתה מודע למצבך, לומד על הנושא ונמצא בשליטה, אתה אמור להצליח לעשות כל דבר שאתה רוצה לעשות״.
נהג המירוצים צ׳ארלי קימבול קיבל עצה מחבר והחליט להתייחס למחלה בתור פציעה, מה שעזר לו להתרכז בניסיון לתפקד בצורה נורמלית ככל הניתן ולחזור להתחרות בהקדם. כך הוא הפך לנהג האינדיקאר חולה הסוכרת הראשון שמתחרה באינדיאנפוליס 500. במקרה שלו, המכשיר שמודד את רמת הסוכר בדם שלו מחובר להגה. בדיוק באותה צורה שהוא בודק מהירות, טמפ׳ שמן ולחץ מים, הוא בודק את רמת הגלוקוז בדם שלו. יש לו במכונית גם בקבוק מלא במשקה עשיר בגלוקוז, למשל מיץ תפוזים, למקרה שחסר לו סוכר בדם. נאחל לו בהצלחה במסע שלו להיות הנהג הראשון החולה בסוכרת שזוכה באינדי 500.
בגלל שאי אפשר להביא פה את כל הסיפורים של הספורטאים יוצאי הדופן שנלחמים במחלת הסוכרת, הנה רשימה קצרה של עוד כמה אנשים מעניינים שאי אפשר שלא להתייחס אליהם בטור הזה:
סקוט אלן– אולי עכשיו הוא בהיברניאן עם מידועינו אופיר מרציאנו, אבל סקוט הספיק להגיע לסלטיק במהלך הקריירה שלו. הקשר בן ה27 חי עם הסוכרת מגיל 3, אבל הוא ממש לא נתן לה לעצור אותו, ומוביל מספר רב של קמפיינים להעלאת מודעות למחלה.
הנרי סלייד– גם בספורט קשוח כמו רוגבי יש שחקנים עם סוכרת. סלייד מתמודד עם סוכרת מסוג 1, והוא עושה את זה עם המון סטייל.
בורחה מיוראל– זה כנראה יפתיע כמה אנשים, אבל בורחה מיוראל, שחקן ריאל מדריד, מתמודד עם סוכרת מסוג 1. בעונות האחרונות הוא יוצא להשאלות כל הזמן, אבל לפחות כרגע הוא בסגל של הבלאנקוס, והוא כנראה מקווה להישאר במדריד.
קבוצת נובו נורדיסק– שווים טור שלם שמוקדש רק להם. קבוצה אמריקאית של טריאתלטים, רצים, ורוכבי אופניים, בה כל הספורטאים חולים בסוכרת. הקבוצה מתרכזת בעיקר ברכיבת אופניים, והפכה לקבוצת האופניים המקצוענית הראשונה שמורכבת רק מרוכבים החולים בסוכרת, ביחד עם רוב חברי הצוות המקצועי. בנוסף, לקבוצה יש תת-קבוצה המורכבת רק מספורטאים עם סוכרת מסוג 2.
נאצ׳ו פרננדס– עוד שחקן של ריאל מדריד שחולה בסוכרת. הוא סבל מעונה נוראית של הקבוצה, אבל בכל זאת ממשיך להילחם על מקומו מאז 2011. בנוסף, הוא הבקיע במונדיאל האחרון נגד פורטוגל.
אם יש הבנה אחת שעולה מה 1000 ומשהו מילים שהוצגו פה, זאת כנראה ההבנה שלמרות שלסוכרת יש פוטנציאל להיות מחלה שפוגעת באיכות החיים, היא לא חייבת להיות. כוח רצון איתן הוא כלי נשק עוצמתי ביותר, וקמצוץ אמונה עצמית ממש לא מזיק. אנחנו צריכים לתת הרבה כבוד לספורטאים האלו שנלחמים, כל אחד בדרכו, במכשולים שבאים בצורה טבעית בקריירה שלהם ובמכשולים הפחות סטנדרטים שעומדים לפניהם, כדי להגשים את החלומות שלהם ולהמשיך להתקדם.אולי אפילו יש לנו מה ללמוד מהם.
הסוף.
