בשנים האחרונות יצא לי לשמוע לא מעט על שחקני כדורגל טובים שבדרך כזו או אחרת, מצאו את עצמם ללא קבוצה, למרות שכישרון ברגליים היה להם ובשפע.

ביום רביעי שעבר הוגרלה נבחרת ישראל לבית אחד עם נבחרות אלבניה וסקוטלנד במסגרת הטורניר החדש של אופ"א המכונה "גביע האומות". אלישע לוי סיים את תפקידו לאחר המשחק מול ספרד בחודש אוקטובר האחרון ואין לנבחרת מאמן כרגע.

עוד שבת של כדורגל עברה לה, ומצבת הקבוצות לפלייאוף העליון כבר מתחילה להיסגר. במפגש המרכזי של השבוע נתניה תארח את המשחק שיקבע לאן העונה שלה הולכת, ומולה תתמודד בית"ר ירושלים שרוצה להמשיך במירוץ הלא צפוי שלה אל האליפות.

כאשר קבוצה חסרת שחקנים יצירתיים כמו דסה, היית מצפה שהיצירתיות תבוא מכיוון המאמן. אם אין שחקן שיכול לשנות את תוצאת המשחק, אולי הטקטיקה היא זו שתפיח חיים חדשים ותביא לפריצת הדרך המיוחלת

חמש הדקות שהחלו בדקה העשרים היו לא פחות משוגעות, עם שתי החלטות שיפוט טלויזיוניות (פסילת השער מקרן לברומיץ בגלל נבדל ופנדל אחרי עבירה על סלאח) ופנדל למשקוף של פירמינו. אחרי כל הבלאגן, ברומיץ' נשארת עם היתרון.

עצוב לי שאוהדים רבים ואפילו אנשי מקצוע ומאמנים מזלזלים במעמדך בעולם הכדורגל הישראלי, לאחר ששיחקת על הבמות הגדולות ביותר בכדורגל העולמי

הבעיה שלי היא אותה תפיסה ישנה על פיה רק מי שהיה מאמן בכיר בכדורגל הישראלי מקבל את הנבחרת.

אחרי הניצחון הקליל של הפועל ב"ש על הפועל רמת גן במסגרת שמינית גמר גביע המדינה, יזם הקשר המוכשר מיכאל אוחנה שיחה על עתידו בקבוצה עם נשיאת המועדון אלונה ברקת ומנכ"ל הקבוצה אסי רחמים

ברכבת לעכו חשבתי לעצמי איך קבוצה כמו הפועל חיפה יכולה להתאושש מהתרגיל הלא יפה של ממן/אלונה. תרגיל שבימים רגילים היה יכול לשבור קבוצה כזאת.

יש כמה סיבות להיווצרותה של קבוצה "שנואה", ואלו לדעתי העיקריות