גם אם המשחק היה ממשיך לעוד מחצית שלמה, כנראה שההגבהות של אופיר דוידזאדה לא היו מפריעות לאף אחד בהגנה השלווה של בני יהודה, שהסתדרה מצוין גם איתן וגם עם ההגבהות של מיכה ושפונגין מימין. יש אימרה שחוקה המיוחסת לאלברט איינשטיין, שאומרת שלנסות שוב ושוב את אותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה זו טיפשות. אבל יש גם אימרה חדשה שהמצאתי הרגע שאומרת שלנסות שוב ושוב יכול להניב תוצאה שונה, אם הניסיון מוביל לשיפור. מה מביניהם קרה במשחק של היום, זה כבר אתם תחליטו.
אך הבעיה של מכבי היום לא הייתה רק הגבהות חסרות תועלת לרחבה הכתומה. עושה רושם שההפסד בחיפה בגביע הצביע על דבר יותר עמוק שקורה בקבוצה והוא התרופפות ההשפעה של שינוי המערך של קרויף, זכר למשחק בויאריאל. אז, עלה ההולנדי עם שלושה בלמים במטרה להשיג שער חוץ חשוב, מה שהוביל לאחר מכן ל-8 ניצחונות רצופים של הצהובים. כמו כל שיטה, גם השיטה הפכה להיות שבלונית וחסרת תכלית ברגע שהיריבות הבינו מה צריך לעשות כדי לנצח אותה – וזה פשוט מאוד, לחסום את אופציות המסירה. בהיעדרו של דור פרץ, באטוקיו נכנס לנעלי הקשר האחורי ושיחק למעשה יותר כמו בלם קדמי לפני באבין. בניגוד לפרץ, הוא לא שותף כמעט ביצירת ההתקפות ולמעשה מכבי כאילו ושיחקה עם שחקן אחד פחות במרכז.
Credit to "Maccabi Tel Aviv FC" Facebook page
כאשר קבוצה חסרת שחקנים יצירתיים כמו דסה, היית מצפה שהיצירתיות תבוא מכיוון המאמן. אם אין שחקן שיכול לשנות את תוצאת המשחק, אולי הטקטיקה היא זו שתפיח חיים חדשים ותביא לפריצת הדרך המיוחלת. אבל גם בגזרה הזו קרויף לא הביא נחת לאוהדים במשחק. שלושת החילופים היו צפויים ושבלוניים, ואמנם ריקן במשחק די חלש, קיארטנסון בעוד משחק שבו לא היה מעורב לחלוטין (כמה אפשר להאשים את הקישור?) וניק בלקמן שהיה לא רע אך לא מספיק פעלתן היו חילופים מתבקשים, אך יצחקי, עטר ושוינפלד תופקדו באותו מערך ללא שום שינוי טקטי שהיה אמור להשיג את היתרון על בני יהודה. אחד הדברים שעבדו בפעמים שבהם הגיעה מכבי למסגרת במחצית הראשונה הייתה תנועה מרובה ודאבל-פס בתוך הרחבה. העובדה שמכבי לא השכילה לנצל את המצבים הללו אמנם מתסכלת, אך קרויף היה צריך לפעול לכך שהשחקנים יבצעו יותר תנועה ופחות להגביה כדורים ללא כתובת. אם להתחשב בנקודה הקודמת, חילוף של באטוקיו באור דסה, היה יכול אולי להוביל לשינוי בחשיבה ההתקפית, היות וגם כך מכבי החזיקה בכדור 70% מהזמן ובני יהודה כמעט ולא הגיעו למצבים מסוכנים.
אור דסה. Credit to "Maccabi Tel Aviv FC" Facebook page
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי קרן של מכבי שעוברת את שחקן ההגנה הראשון או לחילופין, לא עפה בעוצמה רבה לעבר קו החוץ הנגדי. אם יש משהו במכבי שמתסכל הוא העובדה שהיא מגיעה להזדמנויות התקפיות רבות, מקבלת כדורים חופשיים על סף הרחבה או לקרנות, ופשוט מאבדת את הכדורים ברשלנות במקרה הטוב, או יוצרת התקפות מתפרצות שבדר"כ נגמרות בכרטיס צהוב לטיבי, ריקן או פרץ. אם יש מקום שבו צריכה להיות השפעה למאמן, היא במקומות האלה, שצריכים להיות גבוה ברשימת השיפורים הנדרשים בקבוצה של קרויף.
כמו שלא היה צריך לחגוג את העלייה למקום הראשון בשבוע שעבר, כך לא צריך לחרוץ גורלות בגלל תיקו אחד נגד קבוצה שתרומתה למשחק הייתה העברת הקהל הביתי שלה ליציע אחר כדי לאפשר לקהל היריבה לבוא בהמוניו. בסופו של דבר, אחרי שהאמוציות פחתו והתסכול התפוגג, מכבי ת"א הגיעה למשחק והנפיקה את אותם מספרים שהיא רגילה מדי שבוע – 19 איומים על השער, 5 מהם למסגרת, שניים לקורה, לחלוטין מספרים שהיו צריכים לנפק לפחות שער אחד. אך יש גם ימים כאלה לכל קבוצה, וקבוצה שמתיימרת להיאבק על תואר האליפות צריכה לדעת להתגבר על תקופות קשות ולהתעלות. ואין הזדמנות טובה יותר מאשר נגד היריבה הישירה על התואר – במקרה זה יוצא בשבוע הבא.
