פתיחת השנה של אלופת ספרד לא מותירה ספק - זאת ברצלונה החלשה והמשעממת ביותר של השנים האחרונות. הקבוצה בראשות ואלוורדה לא מצליחה בשום משחק חוץ, מציגה הגנה חדירה ובנויה על מבצעים אישיים. יש סיבות רבות לכך שבארסה הנוכחית נמצאת במקום ה-6 בטבלה בלבד כשהיא סופרת שני הפסדים לאחר חמישה מחזורים. 

נראה שפתיחת העונה הזאת בלה ליגה, בה מסי לא שיחק בגלל פציעה, מספקת לנו הצצה לאיך תראה הליגה ספרדית ביום שאחרי פרישתו של מסי, רמז: לא אטרקטיבית.

יש רגעים בחיים בהם אתה מבין שהגיע הזמן ועליך להתמודד עם מציאות חדשה, כזו שתמיד חששת מפניה, אך מעולם לא העזת באמת להיערך לקראתה. רגעים כאלה הם רגעים מכוננים, מפכחים, או כמו שהקלישאה אומרת, שחר של יום חדש.

פתיחת העונה הביאה איתה בשורה, לא מדובר בקרלס פרז ואנסו פאטי הצעירים המבטיחים שמביאים איתם את העתיד הזוהר, אלה בעובדה שברצלונה חוזרת למערך ה"9 מזויף"

היום כבר כולם מבינים - אנטואן גריזמן הוא הרכש שברצלונה הייתה הכי זקוקה לו הקיץ. אחרי תצוגת בכורה מושלמת בקאמפ נואו, הקהל בבירת קטלוניה כבר שבוי בקסם הצרפתי, ואיך אפשר שלא?

בטור זה נעסוק דווקא ב-"אלופה השנייה" בלה ליגה, זאת שתסיים מעל שאר הקבוצות שהן לא שלושת הגדולות. הקרב על המקום הרביעי צפוי להיות מסקרן מאוד, ואלו הקבוצות שמובילות בדרך לשם

תקופת ההעברות בכדורגל האירופי תמיד מזמנת הפתעות רבות ודברים לא צפויים. החלון הנוכחי שם במרכזו, בפעם השנייה, את הטלנובלה ששמה: היעד הבא של ניימאר.

אז האם יש סיכוי שהכדורסל עושה צעדים ראשונים במאבק אמיתי מול הכדורגל על תואר המשחק הפופולארי בעולם? אין צורך להרחיק לכת עד לשם, אבל העובדה שאנחנו באמצע הקיץ וההעברות שכולם מדברים עליהן הן העברות לליגה שתתחיל עוד 3 וחצי חודשים, מציגה לא רק את זה שליגת הNBA נמצאת בצמיחה מדהימה באמריקה ובשאר העולם, אלא גם את המצב הקצת עגום של הכדורגל האירופי.

העונה האיומה, שריקות הבוז, והשמחה בנבחרת: כך פיליפה קוטיניו יכול לחזור להיות הסופרסטאר שהיה.

מורת הרוח מההופעה באנפילד הייתה מבחינתי נק' מפנה. נכון, חלקכם אולי יגיד שאני מפונק ושרבים היו שמחים להתחלף איתי ולהסתפק "רק" בדאבל, אבל תאמינו לי, אני זוכר יפה מאוד תקופות שהיינו צריכים מספרת בדקה ה-92 כדי להגיע בכלל לליגת האלופות. ועדיין, למרות התארים, יש לי בטן מלאה על המאמן והייתי מאוד רוצה שיסיים את תפקידו.