כמה שבועות חלפו מאז פתיחת תקופת העברות הפרי אייג'נסי ב-NBA וקצת יותר מאז הדראפט והזכייה ההיסטורית של הראפטורס, והבאז סביב הליגה לא נרגע.

אנחנו האוהדים עוברים מסכת ריגושים בלתי נגמרת שיוצרת כמיהה שכמוה אני לא זוכר שנים – כמיהה לעוד. קוואי מחליט לחזור הביתה לאל איי ומביא איתו את פול ג'ורג' והנה הקליפרס הקבוצה הכי מפחידה בליגה, ברוקלין מביאה את קיירי ודוראנט והנה הם פתאום הפרנצ'ייז שכולם מסתכלים עליו בניו יורק ולא הניקס, אנטוני דייוויס חובר ללברון ותקוות האליפות חוזרות לאוהדי הלייקרס, קמבה ווקר נכנס לעמדת הרכז בבוסטון והנה גם הם משנים פאזה ומראים שהם עדיין במירוץ לכתר.

מה עוד? יוטה בונה קבוצה עם חמישייה של 5 שחקנים מעולים, זאיון וויליאמסון מגיע לניו אורלינס והופך אותם ממועדון מת לכזה שכולם יישאו אליהם עיניים, דיאנג'לו ראסל עובר בטרייד שאף אחד לא ציפה לו לו ופתאום יש ספלאש בראדר חדש בגולדן סטייט ואפשר להמשיך ליתר הקבוצות בליגה שכמעט כולן יתחילו מעמדת זינוק שונה מאוד מזו שהן היו בה בעונה החולפת.

השיח הבלתי פוסק סביב ליגת הכדורסל הטובה בעולם, שבמשך שנים הייתה ליגה טיפה יותר נישתית לחובב הספורט הממוצע, הפך אותה מבלי שהיינו מודעים, לליגה שפתאום מקבלת את הכותרות הראשיות במוספי ואתרי הספורט בארץ.

אז האם יש סיכוי שהכדורסל עושה צעדים ראשונים במאבק אמיתי מול הכדורגל על תואר המשחק הפופולארי בעולם? אין צורך להרחיק לכת עד לשם, אבל העובדה שאנחנו באמצע הקיץ וההעברות שכולם מדברים עליהן הן העברות לליגה שתתחיל עוד 3 וחצי חודשים, מציגה לא רק את זה שליגת הNBA נמצאת בצמיחה מדהימה באמריקה ובשאר העולם, אלא גם את המצב הקצת עגום של הכדורגל האירופי.

בתור אחד שחי ונושם כדורגל, וכמובן מחכה בציפייה לעונה הקרובה שתבוא עלינו עוד חודש וקצת, אני מוצא את עצמי כמו עוד אוהדי כדורגל אחרים, מתקשה להתרגש, לקפוץ מהכיסא ולקסוס ציפורניים בציפייה לאיך תהיה התחרות בליגה בשנה הבאה. דה ליכט ליובנטוס? וואו, מטורף, עכשיו עם עוד בלם מהטופ העולמי אולי הם יצליחו לקחת אליפות בפער של 20 נקודות ולא 11!
יכול להיות שניימאר יעזוב את פריז? זהו עכשיו הליגה הצרפתית הרבה יותר שוויונית ומרתקת, ופסז' לא תפתח פער ענק כבר בדצמבר, אלא בפברואר!!! ואיזה רכש דורטמונד עושים אהה? טוב, העובדה שגם בעונה מצוינת שלהם ומול באיירן מינכן הכי בינונית בשנים האחרונות הם הפסידו את האליפות לא אמורה לגרום לנו להיות סקפטיים, שטויות, ממש לא…

אז הנה לכם נתון פשוט שמציג תמונת מצב בעייתית:

יובנטוס היא אלופת איטליה כבר 8 שנים ברצף.
באיירן מינכן היא אלופת גרמניה 7 שנים ברצף.
פסז' היא אלופת צרפת 6 פעמים ב7 השנים האחרונות.
ברצלונה זכתה באליפות ספרד 8 פעמים ב11 שנים האחרונות.

אז נכון, הפרמיירליג היא עדיין ליגה מרתקת שאי אפשר לדעת מה יהיה, וייתכן שמצפה לנו מאבק משולש על האליפות בספרד, אבל בראייה כללית, ההצלחה בליגות המקומיות באירופה הצטמצמה למספר קבוצות וזה נהיה בלתי אפשרי לערער זאת. תקנות הפייר פליי הפיננסי, שניסו למנוע ריכוזיות כוח בליגות הבכירות בכך שהגדירו שמועדונים לא יוכלו להיות במאזן כלכלי שלילי, לא מנעו כלל את המצב הנוכחי, המועדונים הבינו שבכדי לא לעבור על התקנות, הם ירכשו שחקנים יקרים, ובהתאם גם ימכרו אותם במחיר יקר. כשליברפול לדוגמא, קנתה את וירג'יל ואן דייק ואליסון בקר בכמעט 150 מיליון יורו, הם חיו בלב שקט מכיוון שידעו למכור את קוטיניו לברצלונה ב-160 מיליון יורו.

בנוסף לחוסר ההצלחה של הפייר פליי, המועדונים הגדולים באירופה נהנים מתזרים כסף מטעם אופ"א בפערים אדירים מהקבוצות הקטנות. במחזור הכספי של 2015-2018 (מחזורים כספיים בכדורגל האירופי הם 3 שנים) חולקו לקבוצות הכדורגל ביבשת 2.4 מיליארד אירו. במחזור שלאחר מכן חולקו לקבוצות 3.25 מיליארד אירו בעונה – עלייה של 850 מיליון אירו בעונה. מתוך 850 מיליון היורו שנוספו, 583 מיליון יורו הגיעו ל-32 הקבוצות המשתתפות בליגה האלופות ושאר הכסף חולק בין מאות מועדונים אחרים ברחבי אירופה.

הסיטואציה הנוכחית אינה מונעת מהמשחק עצמו להשתפר – כל הנתונים הסטטיסטיים מצביעים על שיפור איכות ברמת המשחק עצמו, אך בהיעדר תחרות, הציפייה העיקרית שאנחנו כאוהדי כדורגל נפתח תמשיך להתבסס סביב ליגת האלופות ולא הליגות המקומיות, והעונה האחרונה היא הדוגמא המושלמת לכך. זה לא רק המשחקים והדרמות שקיבלנו בצ'מפיונס, אלא גם העובדה שאי אפשר היה לחזות מי יהיו בשלבים הסופיים, וזה הגורם המרכזי לפערי העניין הגדלים בין הצ'מפיונס לליגות המקומיות באירופה.

אז האם הכדורגל האירופי צריך ללמוד איך עושים את זה נכון שם ביבשת שמעבר לאוקיינוס? ההשוואה בין הספורט האירופי לספורט האמריקאי היא די חסרת רלוונטיות בהסתכלות אובייקטיבית. ההבדלים המבניים והתרבותיים בין הספורט האמריקאי לספורט האירופי הם כל כך משמעותיים שיהיה מגוחך להציע העתקת רעיונות. האם זה נראה ריאלי שההעברות יתבססו רק על טריידים בין קבוצות על שחקנים? שבמקום ששחקני נוער יעלו מהמחלקות נוער לקבוצות הבוגרות, כל קבוצות הליגה יתכנסו להגרלה על הזכות לבחור מספר שחקנים מצומצם שייכנס לליגה בליל דראפט?

את הדינימיות והשינויים החדים במאבקי העוצמה של הNBA הכדורגל האירופי לעולם לא יצליח לחקות, והוא גם לא צריך, כי מאז מעולם היו בכל אותן ליגות בכירות את מועדוני העל שעמדו מעל השאר ונלחמו אחד בשני על הכתר, אבל ככל שהשנים עוברות זה נראה בלתי אפשרי לדמיין אלופת גרמנית שלא תחגוג בסוף העונה באליאנץ ארינה, או אליפות איטלקית שתחגג בסאן פאולו שבנאפולי. הכניסה של הכסף הגדול מהשייחים והאוליגרכים, לצד כישלון רפורמת הפייר פליי מחייבת את האנשים שעומדים בראש הענף לעשות חושבים ומהר, כי המחשבה שעוד עונה מגיעה וכדי לפרוץ את תקרת הזכוכית של קבוצות העל צריך איזשהו נס, היא לא רק מבאסת, היא מעמידה אותי אישית, אולי בפעם הראשונה בחיי, מתרגש יותר לדעת מה מצפה לנו על הפרקט באמריקה, ולא על הדשא באירופה.