מעולם לא דמעתי כשכתבתי טור, אבל תמיד יש פעם ראשונה וכמה סמלי שזה קורה בטור עליו.

האמת היא שלא מעט שחקנים במילאן שידרגו את עצמם בתקופת כהונתו של גאטוזו כמאמן

דינו היה קשר מרכזי. פעם, לא היו נותנים חמישה שמות נרדפים לכל תפקיד, עם ניואנסים שמבדילים בין כל סוגי הקשרים. אולי טיפה אחורי אם מתעקשים, כשהמומחיות שלו זה לנטרל התקפות של היריב, אבל כאחד הקשרים הטובים באיטליה ובאירופה בכלל בשנות ה-90, הוא ידע לעשות הכול

האפרוריות והעובדה שהכוכב הגדול הוא בכלל שוער, גרמו לכישלון. לדוגמא, במונדיאל 2006 למרצ'לו ליפי המאמן היה כאב ראש בהתקפה בדמותם של דל פיירו, טוטי, אינזאגי, לוקה טוני, גילארדינו ויאקווינטה. להבדיל מליפי, לונטורה המאמן בקמפיין האחרון לא הייתה אפשרות יותר מדי לבחור: אימובילה, גביאדיני, זאזה ובלוטי (עליו עוד נדבר) שהשלימו סגל אפור ומשעמם. בטור זה אערוך לכם היכרות עם שחקני העתיד של איטליה.

המפגש בין איטליה לשבדיה הוא כנראה המפגש המעניין ביותר בפלייאוף העלייה למונדיאל הקרב ובא, ובאופן אוטומטי, בכל פעם שהשתיים הללו נפגשות, האיטלקים נזכרים בפצע הפתוח שלהם מיורו 2004 במה שכונה "הדיל הסקנדינבי".

למרות שרגשותי מעורבים כלפיו, כאוהד מילאן. זהו זמן להיזכר בקריירה המופלאה, של האיש ששלט בקישור של ברשיה, יחד עם טל בנין. האיש שסירב בנימוס לפפ גווארדיולה, אלוף העולם, אנדראה פירלו

להלן שש נקודות רציניות ועוד שש נקודות רציניות פחות ממשחק הנבחרת נגד איטליה

אם אודה על האמת חשבתי עמוקות עם עצמי האם לחשוף עצמי בפני רבים ולכתוב כמה מילים אמיתיות, ללא שום ניתוח מקצועי, על "המאהבת" שלי.

לפני המשחק יחס הזכיה לנצחון איטלקי עמד על 1:6. אני חשבתי שזה יפה שהגענו לחצי גמר, אבל נגד הנבחרת הגרמנית המרשימה ביחד עם יתרון הביתיות זה נראה חסר סיכוי עבור הנבחרת של מרצלו ליפי

במהדורת חדשות הספורט היומית האיטלקית כל יום מתחיל בדיווח מי נפגע או נפצע באימון