\\אבי אזולאי
אם אודה על האמת חשבתי עמוקות עם עצמי האם לחשוף עצמי בפני רבים ולכתוב כמה מילים אמיתיות, ללא שום ניתוח מקצועי, על "המאהבת" שלי. על הצד השני שלי, הפחות מוכר. הצד שמדי שנתיים מגיח לו יחד עם החולצה מהנפטלין. לעיתים בקול תרועה רמה עמוסת ציפיות ולעיתים בחששות ענק על העתיד לקרות. אז ברוח היורו הסכמתי בחפץ לב, (טמיר, תפסיק כבר לשאול מה עם הטור שהבטחתי!) לכתוב כמה מילים על נבחרת איטליה.
כמו בכל האהבות האמיתיות, הרומן ביננו החל כך סתם במקרה. ילד תמים בן 9 אשר מתיישב עם אביו מול מסך הטלויזיה כדי לצפות במשחק הפתיחה של גביע העולם 1990, המונדיאל הראשון שלי. על הדשא נבחרת בכחול, בלי שמות מפוצצים, שנכנסה לליבי בצורה הכי פשוטה והבלתי מוסברת שניתן לתאר, אפשר לומר אהבה ממבט ראשון.
וכצפוי, עם הכרזתנו על אהבה ללא תנאים, כל שנתיים הגיבו בזעם חברי בצהוב הרי "בלב יש רק קבוצה אחת" (לך תסביר שזו נבחרת) ומעל לכולם, חברים שכמוני מצאו עצמם תומכים בנבחרת, אך דאגו לציין כי בניגוד אלי הם אוהדי כדורגל התקפי, כדורגל פתוח ורב שערים. חשוב לציין כי בימים ההם נבחרות כגון גרמניה, ארגנטינה וברזיל נתנו את הטון ולמרות הרזומה העשיר, באותה התקופה לאהוד את נבחרת איטליה היה כמו להישבע אמונים למכבי נתניה.
לאלו שטרם התוודעו לכדורגל האיטלקי דרך הנבחרת או הליגה, מדובר בסגנון דפנסיבי, טאקטי למכביר ולא מלהיב בעליל ועל כן, לא בכדי, בעיקר בשנים האחרונות, הרוב המוחלט התחבר לליגה הספרדית, הגרמנית והאנגלית אשר מספקות יותר שערים וריגושים לאין שיעור. בד בבד, בצורה לא מפתיעה, הנבחרת האיטלקית אף פעם לא נחשבה כדורסת אלא בעיקר מתסכלת יריבות במערך הגנתי ממושמע וכדורגל מבוקר (ניצחון בהפרש מעל שני שערים בטורנירים רישמיים נחשב לחריג ביותר). נבחרת אפורה אוהבים לומר לא פעם, אבל כל אותם מבקרים שוכחים כי כמו משפחה יש עוד דברים שלא בוחרים, שכנראה ילוו אותנו לתמיד וממרום גילי ראיתי לא פעם את אותה נבחרת גם מרגשת בקמפיינים אירופאים ועולמיים. הן עם זכייה בגביע ב-2006 בזמן שאני סוגר טור עולמי אחרי צבא וכנגד כל הסיכויים והן באכזבות רבות בשלבים הסופיים ב-1990, 1994, 2000 ו-2012.
עבורי, קשה היה להישאר אדיש כששמות שכתבו את ההיסטוריה בכדורגל העולמי עלו למגרש לבושים בכחול. אם זה כילד שהתרפק על הרכות של באג'יו והלחימה של דל פיירו, דרך הגאונות של פירלו, ומעל כולם גם לאחר 20 שנים, להתרגש מבופון שר את ההמנון האיטלקי לפני עוד משחק הירואי. לצערי, הכדורגל האיטלקי כבר שנים שאינו בטופ העולמי, ולנבחרת איטליה יש לרוב תלכיד שחקנים "אלמונים" ושאינם בורג מרכזי בקבוצתם ולכן את הקמפיין הנוכחי פתחתי ברגשות מאוד מעורבים ועם שאלות חשובות כמו "האם נצליח לעבור את שלב הבתים", "האם קונטה מתאים לתפקיד המאמן", "האם בופון יניף סוף סוף גביע אירופה לפני פרישה" וגם "מי לעזאזל כל שאר השחקנים שמשחקים איתו?!"
אז לאחר שלב הבתים (לדעתי הבית הכי קשה ביורו) אשר כלל העפלה מהמקום הראשון על חשבון בלגיה עם שמות מהטופ העולמי וכלה דרך ספרד (שלא ריחמה 4 שנים קודם עם רביעייה בגמר על חשבוננו) בשמינית הגמר עם בית ספר לכדורגל מבית היוצר של קונטה, אפשר בהחלט לומר כי גם אם לא נצלח את גרמניה במוצש (כנראה שצריך לקחת גביע בדרך הקשה), צומח כאן דור של שחקנים איכותיים ושלא משנה אם הם נושאים עימם שמות של סוגי פסטות, חנויות אופנה או מאהבים רומנטיים. על המגרש הם יתנו הכל עבור הנבחרת שלהם.
פורצה איטליה!
