אני כמובן לא בא לטעון שאנחנו הליגה השישית באירופה, כולנו יודעים שאנחנו רחוקים משם, מה שאני בא להגיד הוא שקשה לשים את הליגה הישראלית על שולחן הדיונים, לכן אני הייתי רוצה להתמקד בהצלחה\כישלון של הכדורגל הישראלי.

אומרים שלפעמים הדרך חשובה מהמטרה. הדרכים של ארז וינון אשכנזי הצטלבו עם דרכה של הפועל תל אביב לאורך כל חייהם, ואתמול, גם עם דרכם של כל מי שנכחו באצטדיון.

עצם קריאת ההרכב לפני המשחק בידיעה שמספר 15 לא מופיע בו עדיין מעלה תהיות. לדעתי, כל מה שחסר עבור דור על מנת לחזור למרכז העניינים הוא משחק אחד קסום מבית היוצר שלו.

שלושת הלונדוניות הבכירות מקרטעות, כל אחת בסגנונה שלה. מנצ'סטר יונייטד בעוד עונה שהרבה פעמים עושה רושם מסוייטת, אבל חזק במירוץ לכרטיס הרביעי לליגת האלופות. לפעמים, צריך לדעת מדי "לתת" עונה גרועה.

ניצחון סופר חשוב על יונייטד במשחק שבו שלושה שחקני הגנה מייצרים שני שערים.

הטור הראשון בסדרת טורים זאת עוסק בחשיבות הניצחון, אם קיימת כזאת, או בצורה בה אני מגדיר אותו - "קדושת הניצחון". בפועל, אפשר גם לקרוא לו - מה באמת חשוב?

אני רוצה לשתף אתכם במחשבה שעוברת לי בראש כבר שבוע - הייתי מת לראות את נטע לביא, דן גלזר ואייל גולסה פותחים בפלייאוף נגד סקוטלנד.

כשהוצג לראשונה שופט המסך (VAR בלעז) במהלך מונדיאל 2018 ברוסיה התלהבתי חלקית' שנה וחצי לאחר מכן, הגיעה העת להיפרד מהמכשיר שמשגע את חיינו ולחזור לעידן ה"פרימיטיבי" של לפני ה-VAR.

המערך שנבחר בקפידה ולאחר מחשבה רבה הוא 5-3-2 שממקסם את היכולות של כל אחד מהשחקנים ומביא למצב אידיאלי בו השלם גדול מסך חלקיו ונוצר תלכיד יעיל ומאוזן. אז מה כל כך מיוחד במערך והשיטה המוצלחים שהנחיל המאמן בלאציו?

אנסה להסתכל על הלך הדברים מנקודת מבטם של שני האנשים המרכזיים בסיפור: משה חוגג וגדי קינדה עצמו.