גדולי הדור – דירוג הגדולים בדור האחרון – מקומות 80-61

דירוג השחקנים הגדולים בדור האחרון בכדורגל הישראלי ממשיך ואנחנו כבר עם מקומות 61-80. ביניהם – השחקן שמעורר הכי הרבה רגשות, הכישרון שנטש את הקבוצה בה היה לסמל, החלוץ שנאלץ לפרוש בגיל מוקדם, סמל הרוק הבית"רי, הזר האגדי ששילם מחיר כבד על הצלחתו ואגדת בית"ר שאיבד את היקר מכל

לשאר החלקים

גדולי הדור 61-80

80. גאבור הולמאי – בלוק בקישור

קריירה: פהרוואר (1989-1991), הונבד (1991-1993), בירסחוט (1993-1996), מ.ט.ק. בודפשט (1996-2000), הפועל תל אביב (2000-2003), מ.ט.ק.בודפשט (2003-2005)

הישגים: 3 אליפויות הונגריה (1992/93, 1996/97, 1998/99), 3 גביעי הונגריה (1996/97, 1997/98, 1999/00), גביע הטוטו (2001/02)

מאז פרץ היוטיוב לחיינו הוא נותן לנו לשחזר דרך הוידאו רגעים שחווינו בחיינו, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בכדורגל. אבל החיסרון של יוטיוב הוא שלרוב יהיו בו רק רגעי השיא, רגעים יפים, קסומים, מעניינים או מרגשים. לא תראו בו תקציר בו קשר נותן דרדלה לשער, בלם עולה לנגיחה ומרחיק כדור סתמי, או שוער מוצא שחקן 45 מטר משער היריב. זה פשוט לא מעניין מספיק.

השערים של הולמאי הם לא שערי היילייטס, וכך גם הקריירה שלו בהפועל תל אביב. הוא לא היה השחקן הכי וירטואוז, הוא לא נתן מסירות מהפכניות. הוא היה קשר מרכזי איכותי עם מסירות פשוטות וטובות, שערים סתמיים ויציבות. הוא היה גוש של יציבות בשנים המטורפות של הפועל בתחילת שנות האלפיים, אלה שהתחילו באליפות והגיעו לשיאם בסן סירו. הולמאי התמודד בגבורה עם כל שחקני העלית של אירופה באותו מסע קסום, ונתן להפועל את היכולת לצאת קדימה ולהפתיע.

אז גם אם קשה למצוא ביצוע שלו ביוטיוב, תדעו שהולמאי הוא אחד השחקנים הכי גדולים שדרכו פה בדור האחרון. גם בתוך גל ההגירה שהגיע מהונגריה לפה הוא היה אחד האנשים שעמדו מאחורי שנות הפלא של הפועל תל אביב. כמו הרבה משחקני הפועל בדור האחרון, גם הוא גמר עם הקבוצה בצורה מכוערת מאוד, כשהפועל חייבת לו הרבה כספים והבעלים רפי עגיב טוען שהוא מדליף מהישיבות לתקשורת. אבל לא משנה מה ואיך, עד היום הולמאי אוהב את הפועל תל אביב, והאוהדים של הפועל מוקירים לו תודה.

למה הוא כאן? הנתונים הסטטיסטיים מחמירים איתו מאוד. יחד עם אבוקסיס הוא הפך את מרכז השדה של האדומים למבצר בתחילת שנות האלפיים, והיה גורם משמעותי ביותר באחת הקבוצות הגדולות של האדומים בדור הזה.

 

79. ליאור אסולין – המוח והרגליים בכיוונים שונים

קריירה: מכבי הרצליה (1997-2002), מכבי פתח תקווה (2002-2003, 2008-2009), בני סכנין (2003-2004), בית"ר ירושלים (2004-2006), בני יהודה (2006-2007), הפועל תל אביב (2007-2008), אפולון לימסול (2008), הפועל באר שבע (2009-2011), הפועל רמת גן (2011-2012), הפועל ראשון לציון (2012-2013), הפועל פתח תקווה (2013-2014, 2015-2016), הפועל אשקלון (2014-2015), הפועל מרמורק (2016-2017), הפועל נוף הגליל (2017), ירמיהו חולון (2017), הפועל לוד (2017-2019), הפועל הוד השרון (2019-2020), הפועל כפר ברא (2020-)

הישגים: גביע המדינה (2003/04), מלך השערים של הליגה הלאומית (2001/02)

בסוף שנות התשעים, תחילת שנות האלפיים, הייתי בן עשר והתחלתי להיות קצת יותר מודע לכדורגל הישראלי. אז גם פתחתי את אחת המסורות המוזרות ביותר שיש: צפייה מסורתית בשידורי הליגה הלאומית בימי שישי. למעשה, בתחילת שנות האלפיים הייתי רואה הרבה יותר את הליגה השנייה מאשר את הליגה הראשונה בישראל. למעשה 2, המשחק הראשון שראיתי בלייב בחיי היה צפרירים חולון מול הפועל טייבה, עונת 1997/98 בליגה הלאומית. כן, סיפור קשה.

בעונת 2001/02 הליגה הלאומית כללה רק 12 קבוצות, אבל מתוכן 2 היו פייבוריטיות ברורות לעלות – בני יהודה שירדה במקרה בעונה שלפני והפועל כפר סבא, קבוצת הנדנדה של ישראל. אבל איתן רצה בצמרת גם מכבי הרצליה. בכל משחק של מכבי הרצליה נדהמתי לראות עד כמה החלוץ שלה טוב בכדורגל. היה לו דריבל לא ייאמן, בעיטות מטורפות וסיומת מדהימה וקרת רוח. ליאור אסולין סיים באותה העונה כמלך שערי הלאומית וכמעט העלה את מכבי הרצליה בחזרה לליגת העל רק ברגליו הוא. מאותה עונה היה ברור – ליאור אסולין הוא הדבר האמיתי.

אלא שהדבר האמיתי הזה פגש מאוד מהר את המציאות, ובמציאות – על אף הכישרון הבלתי ייאמן שהיה לו ברגליים, הראש משך לכיוון אחר. השחקן שבעשר שנים הראשונות בקריירה שלו שיחק בשלושה מועדונים עבר בלא פחות מ18 כאלה, כאשר בכל מקום התגלתה בעייה אישיותית חמורה בחלוץ. הוא אמנם הבריק בבית"ר, במכבי פתח תקווה ובסכנין, לה הביא גביע היסטורי, אבל בדור מלא בשחקנים עם רגליים מדהימות וראש מסובב, אסולין היה אחד המקרים הכי קיצוניים שבו. ההצלחה היחסית שלו מכניסה אותו למאה, אבל אם הראש היה בסדר הוא היה יכול להיות גם בעשרים.

למה הוא כאן? כי הוא אחד הכישרונות הגולמיים הכי גדולים בדור האחרון בכדורגל הישראלי, כי הוא הביא לסכנין גביע היסטורי וכי האופי ההרסני שלו לא הצליח להרוס את הקריירה שלו ממש עד הסוף, כמו ראובן עובד למשל.

 

78. עופר שטרית – רק טיפת מזל

קריירה: הפועל לוד (1987-1990, 1993-1994), הפועל כפר סבא (1990-1991), הפועל רמת גן (1991), עירוני אשדוד (1991-1992), מכבי הרצליה (1992-1993), מכבי חיפה (1994-1996), מכבי פתח תקווה (1996-1997), הפועל תל אביב (1997-1998), בית"ר ירושלים (1998-1999), הפועל חיפה (1999-2000), מכבי נתניה (2000), בני יהודה (2000-2001), מ.ס. אשדוד (2001), מכבי כפר כנא (2001-2003), הפועל ראשון לציון (2003-2004, 2008-2009), בני לוד (2004-2005), מקסים לוד (2005-2007), הפועל כפר שלם (2007-2008), בית"ר שמשון תל אביב (2008), אורתודוכסים לוד (2009-2010)

הישגים: גביע המדינה (1994-95)

אומרים שחלק גדול מהכישרון בקריירת כדורגל נעוץ גם במזל, ביכולת להבין מה הולך לקרות ולנהל לפי זה את הקריירה. עופר שטרית הוא הדגמה מושלמת של המשפט הזה, רק הפוך. השחקן שהגיע למכבי חיפה שנה אחרי האליפות האחרונה שלה בשנות התשעים, שהגיע לבית"ר והפועל חיפה עונה אחרי האליפות, ידע לעשות הרבה דברים על המגרש. אבל היה חזר לו מזל, תזמון טוב להבין לאן הרוח נושבת.

הרוח של עופר נשבה לכל כך הרבה כיוונים. והאמת, לא פשוט למצוא מי שידבר על עופר באהבה מבין קהלי האוהדים. לאוהדים יש נטייה להאמין ששחקן שלא עוזב את המועדון שלהם הוא הדבר האמיתי, הוא הגדול מכולם. זה הגיוני, הרי כמעט אף אוהד לא נמצא שם עד ששחקן כלשהו יעזוב. אבל עופר שטרית חי בעולם משלו, ובעולם של עופר שטרית, האהדה היא קודם כל לכדורגל עצמו.

ולכן, זה לא באמת שינה שהוא כמעט לא זכה בכלום, זה לא באמת שינה שהוא החליף קבוצות בקצב מסחרר. השחקן ששיחק כמעט בכל קבוצה גדולה (חוץ ממכבי תל אביב כמובן) היה אהדת כדורגל בעצמו. כמויות השערים, היופי שלהם, הדרמה שבהם, שווה אהדה בפני עצמה. וגם אם אוהדי הפועל לא אוהבים שעבר לבית"ר, וגם אם אוהדי מכבי חיפה לא אוהבים שעבר לשתיהן, וגם אם לא באמת מצא קורת גג בכדורגל הישראלי, אי אפשר שלא להודות בכך ששטרית היה שחקן עצום, עם התלתלים או בלעדיהם. הנה, תראו בעצמכם, הוא כל כך מרוכז בהבקעת שערים, שהוא יצר בעצמו קליפ ליוטיוב עם כמעט שעה של שערים שלו, מכל קבוצה אפשרית.

למה הוא כאן: עופר שטרית הוא אחד המבקיעים הכי מחוננים של הדור האחרון. הוא עשה המון בחירות קריירה מוטעות, אבל עדיין, העובדה שבתחילת שנות האלפיים הוא היה החלוץ שאתה קונה כשאתה רוצה להצליח באירופה, אומרת הרבה על המעמד העל-קבוצתי שלו.

 

77. אילן בכר – צוללת גרעינית

קריירה: הפועל רמת גן (1993-1995), מכבי הרצליה (1995-1998, 2005-2006), בית"ר ירושלים (1998-1999), הפועל תל אביב (1999-2002), ראסינג סנטנדר (2002-2003), מ.ס. אשדוד (2003-2004), בראגה (2004-2005), הכח רמת גן (2006-2007), הפועל נוף הגליל (2007), הפועל באר שבע (2007)

הישגים: אליפות (1999/00), גביע המדינה (1999/00), גביע הטוטו (2001/02)

קשה לזכור את זה היום, כשהוא מוכר לאוהבי הכדורגל הצעירים בעיקר כמאמן מגולסטאר, אבל שייע פייגנבוים היה פעם חתיכת מאמן. ב1995 הוא בא לאמן את מכבי הרצליה, ובקיץ שאחרי הוא קרא לחלוץ הקבוצה, אילן בכר, והודיע לו שהוא מעביר אותו לשחק מגן ימני. זאת הייתה נראית ההזיה הכי גדולה שיכולה הייתה להיות – בכר היה אחד המבקיעים המצטיינים של הרצליה. להעביר אותו להיות מגן ימני היה שקול ללקחת צוללת גרעינית ולהפוך אותה למצפה תת ימי לילדים.

אבל מה אתם יודעים, מעמדת המגן הימני בכר לא הפסיק להרשית, גם בהרצליה, ואז בבית"ר ובהפועל תל אביב, שם הוא אמנם שינה פאזה אבל הפך את עמדת המגן הימני להתקפית מדי פעם. יחד עם התאום השמאלי שלו ששיחק איתו בהרצליה, יגאל אנטבי, אילן בכר היה חלק מחוליית הגנה איכותית במיוחד, ולא רק בפן ההגנתי.

מעניין לראות שהשחקן הכי רגוע, הכי לא מתפרע בדור האחרון, הכי שקט במשחק שלו, הפך להיות מאמן מנטלי של כדורגלנים. כיום הוא משחק בקבוצת הותיקים של הפועל תל אביב. הוא אפילו הלך לאיש שיווק כדי שיעשה לו סרטון תדמית על קריירת הכדורגל שלו. בכל החצי הראשון של הסרטון בכלל לא רואים גולים, זה לא חשוב. מה שחשוב זה התיקולים, הסגירות, ההרחקות. אילן בכר הפך מחלוץ למגן ימני, אחד הטובים שהיו פה בדור האחרון, ועשה את זה כמו צוללת גרעינית בים התיכון – בשקט, בסבלנות, בקטלניות.

למה הוא כאן? שחקן עם ראש על הכתפיים, כזה שיודע גם לתקל כמו שצריך מאחור וגם להצטרף להתקפה ולתת את הפס הנכון לשער או אפילו להבקיע בעצמו. בחורים שקטים בדרך כלל לא מתוגמלים בעולם תקשורתי כמו הכדורגל, אבל בכר היה מספיק גדול כדי לקבל את ההערכה שלו.

 

76. תמאש שנדור – דבר ראשון, אני רוצה את התמאש

קריירה: דברצני ו.ס.ק. (1991-1997, 2002-2008), טורינו (1997-1998), גנצ'לרבירליגי (1998), בית"ר ירושלים (1998-2002), בית"ר ירושלים (1998-2002)

הישגים: 4 אליפויות הונגריה (2004/05, 2005/06, 2006/07, 2008/09), גביע הונגריה (2007/08), שחקן העונה בהונגריה (1995/96)

דבר ראשון, לא רק שעל שנדור כתבו שיר, הוא היחיד שכתבו עליו מחרוזת. אז תשמעו את זה.

https://www.youtube.com/watch?v=jn6hQsM1zZ8

עכשיו, אחרי שהדבר הזה על השולחן, צריך להגיד: תמאש שנדור הוא רוק כבד. לא רק בגלל האחים צברי, לא רק בגלל העובדה הפסיכית שהוא בסיסט בלהקת מטאל הונגרית (!) כבר חמש עשרה שנים, לא רק בגלל הלוק המופרע שלו, אלא קודם ובעיקר היה רוק כבד על המגרש. למעשה, על אף שלא זכה בכלום בישראל תמאש שנדור הוא אחד השחקנים הכי אהודים בדור האחרון בקרב אוהדי בית"ר.

זה לא רק המהלכים הגדולים, המסירות האגדיות שלו קדימה. תמאש שאנדור הגיע בדיוק כשהמערבולת ההונגרית בהתקפה הבית"רית החלה להתפרק. ככזה הוא היה יכול ליפול מהר מאוד למרמור של האוהדים. אלא ששנדור שיחק רוק כבד, התקפות מהירות, מסירות שגורמות להגנה לסחרחורת. תמאש שנדור שיחק רוק כבד על המגרש בטדי במשך ארבע שנים שלמות.

אבל יותר מזה, שנדור היה הבסיסט של הרוק כבד הזה. מחוץ למגרש הוא היה שקט, אלמוני כמעט. כמעט בלי לדבר בתקשורת או לשמוע אותו מתלונן על משהו. בתקופה בה בית"ר הגיע לשיא של רכבת ההרים שלה בסוף שנות התשעים, שנדור היה קרקע, כזאת שנוח להשיען עליה כאשר הכול מסביב הופך להיות סחרחר יותר ויותר.

"גרתי במבשרת ציון" סיפר לא מזמן שנדור בראיון לערוץ הספורט, "ואישתי אמרה לי שנכנס פורץ למרפסת וניסה לגנוב לה את התיק. ברגע שיצאתי לשם והפורץ ראה אותי, הוא אמר "אה, שנדור" וברח. כנראה הוא אהב אותי מבית"ר ירושלים". כנראה שלא רק הוא.

למה הוא כאן? כי מדובר באחד הזרים הכי אהובים בדור האחרון, גם לכאלה שלא אוהדי בית"ר, כי היו מעט שמסרו ובעטו כמוהו, וכמובן, בגלל שהוא בסיסט בלהקת מטאל הונגרית.

 

75. עבאס סואן – סמל של השתלבות (יוחאי שטנצלר)

קריירה: הפועל עראבה (1994-1996), בני סכנין (1996-2006), מכבי חיפה (2006-2007), עירוני קריית שמונה (2007-2009), בני סכנין (2009-2010)

הישגים: גביע המדינה (2003/04)

אם היינו עושים את דירוג השחקנים החשובים ביותר או המשפיעים ביותר בדור האחרון בכדורגל הישראלי, אין ספק שסואן היה מדורג לפחות בעשירייה הראשונה. סואן הוא הפך לסמל של השתלבות החברה הערבית בכדורגל הישראלי. סואן שיחק במשך עשר שנים בבני סכנין, לה עזר לעלות מליגה ב' ועד לליגת העל, שם תקעה יתד כקבוצה הערבית הראשונה בקונצנזוס הכדורגל הישראלי. הפועל טייבה העפילה לפניה ואחי נצרת יחד איתה לליגה העליונה, אך לא שרדו מעבר לעונה אחת. סכנין, ביחד עם סואן ששימש כקפטן שלה, זכתה בגביע סנצסיוני בעונתה הראשונה בליגת העל כזכור, ורשמה העפלה היסטורית לגביע אופ"א כשהיא הופכת לחברת קבע בליגת על.

בהמשך לכך, סואן כאמור זומן גם לנבחרת ישראל ורשם בה 12 הופעות. היו שחקנים ערבים לפניו ששיחקו בנבחרת, משמעותיים לא פחות בנושא המאבק בגזענות, אבל סואן היה הראשון שאת מרבית הקריירה שלו בילה בקבוצה ערבית, ולכן הוא משך גם המון אש ועניין ציבורי. הבעיטה העוצמתית שלו מכל הלב הישר לרשת של אירלנד בדקה ה-90' עדיין מעבירה בי צמרמורת כל פעם מחדש, אך היו האוהדים שבמשחק הבא הכינו עבורו שלט: "אותנו אתה לא מייצג" וכמובן שאי אפשר לשכוח את שריקות הבוז שקיבל בטדי ואת העובדה שעלתה האפשרות שיהפוך לשחקן הערבי הראשון בבית"ר.

וסואן גם שיחק כדורגל, הוא היה קשר אחורי עוצמתי ונמרץ וחלק מרכזי בסגנון הישיר, ויש שיגידו אגרסיבי מדי, של בני סכנין. לאחר עשור במדים האדומים-לבנים, הוא חתם במכבי חיפה, אך שוחרר לאחר עונה מאכזבת לקריית שמונה, לפני שחזר לעונת פרישה במדי סכנין.

למה הוא כאן? נדמה שמעטים עשו את המרחק הפסיכולוגי שעשה סואן בדור הזה. מהימים בהפועל עראבה עד לגול מול אירלנד בנבחרת ישראל. סואן עשה את כל זה בעבודה קשה, עם בעיטה איכותית ועבודת קישור איכותית אפילו יותר.

 

74. ניר סביליה – קצר וכואב

קריירה: מכבי תל אביב (1993-1995, 1996-1997), בני יהודה (1995-1996, 2003-2004), בית"ר ירושלים (1997-1999, 1999-2001), הפועל חיפה (1999), מכבי חיפה (2001-2003)

הישגים: 5 אליפויות (1994/95, 1996/97, 1997/98, 2001/02, 2002/03), גביע המדינה (1993/94), 2 גביעי טוטו (1992/93, 1997/98)

קחו אחת עשרה שנים מהחיים שלכם, תחתכו איפה שתרצו. מה הספקתם בתקופת חיים הזאת? עבור שחקן כדורגל ממוצע, 11 שנה זה קצת יותר מחצי קריירה. זאת תקופה מכובדת, אבל חלק גדול מהכדורגלנים הגדולים ביותר היו צריכים הרבה יותר מזה כדי להשיג כמות מכובדת של הישגים. חלוצים לרוב מגיעים לשיאם סביב גיל 28-31, ושם הם גם מגיעים לשיא המימוש של היכולת שלהם.

כשהיה בן 30 ניר סביליה היה כבר שנה מחוץ לעולם הכדורגל. וזה מפתיע ומאכזב. מפתיע, כי ניר סביליה נראה מגיל 19 כבר בן 30, גם בצורת השיער וההליכה, ואף פעם לא היית חושב שאדם כזה יפרוש בגיל כל כך צעיר. ומאכזב, כי בשיאו סביליה היה בלתי ניתן לעצירה, עם הריצה האלכסונית שבסיומה שלח כדור מדויק שעבר את המגן ואת השוער. רבים משחקני ההגנה בסוף שנות התשעים מתעוררים באימה בלילות כשהם חולמים על סביליה מתקרב אליהם.

אלא שיש עוד דרך להסתכל על הקריירה הקצרה של סביליה, וזה פשוט להביט על ארון התארים שלו. חמש אליפויות (אחת במכבי תל אביב, שתיים בבית"ר ושתיים במכבי חיפה, באחרונה היה רק בחלק הראשון של העונה), גביע ושני גביעי טוטו. יש שחקנים שמשחקים קריירה של עשרים ושתיים שנים ולא זוכים בכזו כמות תארים. בראיון הפרישה שלו במעריב סביליה הודה שיש לו חיבה מיוחדת לבית"ר ירושלים, בה הגיע כישרונו לידי ביטוי בצורה הכי טובה. מי שהיה עד לפני שנתיים חבר מועצת העיר תל אביב התקשה דווקא להיפרד מאוהדיו בעיר הבירה. עם כמות כזאת של תארים גם מחוץ לעירו זוכה ניר סביליה לכבוד הראוי לו, גם אם היה כאן רק לתקופה קצרה.

למה הוא כאן? כי סביליה הביא הישגים שרוב השחקנים לא ישיגו גם בכפול זמן ממנו, כי הוא היה חלוץ אימתני בכל קבוצה בה הוא היה, ומרתק לפנטז על איפה הוא היה אם לא הפציעה הארורה ההיא בברך.

 

73. טל בן חיים (החלוץ) – אי אפשר להישאר אדיש (נועם פרוסטיג)

קריירה: מכבי פתח תקווה (2006-2012), הפועל תל אביב (2012-2013), מכבי תל אביב (2013-2017, 2020-), ספרטה פראג (2017-2020)

הישגים: 2 אליפויות (2013/14, 2014/15), גביע המדינה (2014/15), גביע הטוטו (2014/15)

מכירים את המשחק הזה של הילדים עם המסטיקים בטעמים? נו, זה שמכל עשרה מסטיקים, שמונה יהיו בטעמים טעימים מאוד, אבל שניים יבאישו בריחם ובטעמם? אז טל בן חיים, או טב"ח 2 בשבילי ובשבילכם. אל מול פריצות סוחפות על פני שבעים מטר במהירות מסחררת, עם דריבל מעולה, שמשאיר שחקני יריב מאחור, מגיעה החלטה אומללה שנגמרת הרבה אחרי שנגמר המגרש.

כי הוא יכול לגרום לאוהד לתפוס את הראש ממה שהוא הרגע עשה, לשני הכיוונים. מצד אחד הוא שחקן אדיר עם יכולות נהדרות שכיף לראות ושלא רואים כמותם הרבה בזירה המקומית, אבל לפעמים אתה מסוגל לשבור את הכיסא שלפניך באצטדיון בגלל החלטה מטופשת אחת שלקח על המגרש. אי אפשר להישאר אדיש לטל בן חיים החלוץ, או שתאהב אותו או שתסלוד ממנו, וזה אין להרבה מאוד כדורגלנים שמסתובבים על מגרשי הכדורגל בארץ.

כל מי שלא אוהד את מכבי תל אביב, כעס עליו אחרי הוצאת החוץ בחצי גמר גביע המדינה נגד סכנין, אוהדי מכבי כעסו על השביתה האיטלקית שעשה לארבלדזה ושעלתה לקבוצה באבדן נקודות ופגעה בקמפיין האירופי, הפוסט באינסטגרם לפני הדרבי? שמן למדורה, הדם החם, הצעקות לשופטים, הפרצופים ומהצד השני, הפריצות המהירות, הטאץ' הנהדר בכדור והגולים היפהפיים , מאלה שרואים בריפיט שוב ושוב.

ואולי יותר מכל זאת הידיעה כאוהד שהוא משחק ועושה את כל זה אצלך בקבוצה ולא נגדך, מכניסה קצת שקט לראש. בחזרתו לארץ ולמכבי ת"א לאחר שנתיים ללא משחק בספרטה פראג, הבין טל שזה הזמן שלו להוכיח שהוא עדיין שחקן. לפי ההתחלה וההתנהלות, טל בן חיים חזר. הוא רעב, וזה הזמן שלו להוכיח שהוא שראוי למקום בו הוא ממוקם.

למה הוא כאן? כי ניסים כהן שבטח היה נכנס לפרויקט הזה דור אחד אחורה, אמר פעם כשנשאל "איך אתה מתמודד עם זה שכל שבת מקללים אותך" וענה "כשיפסיקו לקלל, אבין שהגיע הזמן לפרוש", אז טל בן חיים, שחקן שאתה מת עליו כשהוא משחק אצלך, אבל שונא אותו כשהוא נגדך וזאת הסיבה שהוא כאן. אה, כן, ועוד משהו קטנטן, כמה שחקנים לדעתכם, הבקיעו צ'יפ מעל ג'יאנלואיג'י בופון במשחק רשמי?

כתבה של דניאל לוי על בן חיים מתאריך 27.6.17

 

72. דקל קינן – מזכרת מאיפה באנו (מוטלה רפלד)

קריירה: מכבי חיפה (2002-2004, 2004-2005, 2006-2010, 2012-2018), בני סכנין (2004-2005), מכבי נתניה (2005-2006), בלקפול (2010), קארדיף סיטי (2011), קריסטל פאלאס (2011), בריסטול סיטי (2012), סינסינטי (2018), סקרמנטו (2019-)

הישגים: 2 אליפויות (2003/04, 2008/09), גביע המדינה (2015/16), גביע הטוטו (2007/08)

כשאורזים תיק לקראת התחלה חדשה, נהוג לדחוס לתוכו חפץ קטן שיזכיר את הבית ברגעים הקשים. החפץ יכול להיות תמונה יפה, ספר שקראת הרבה פעמים או סתם בובה שקיבלת במתנה ליום הולדת 5 ועדיין איכשהו שרדה על המדף, אבל זה לא משנה, העיקר שיזכיר את המקום ממנו באת.

זה מה שהיה דקל קינן עבור אוהדי מכבי חיפה בשנים האחרונות.

בשנים הכי רעות ועלובות, בכישלונות הכי צורבים וכואבים, במפגני החולשה המתסכלים ביותר וגם בשמחות המועטות, הנוכחות של דקל על הדשא, שכללה לחימה בלתי מתפשרת, מחויבות והקרבה בכל משחק, גם כשלא הולך וגם שחבריו לקבוצה לא נותנים מעצמם כמותו – סימלה את ערכי הקבוצה הישנים וגם הזכירה את הצלחות העבר, שכן מעבר לתכונות שצוינו, לדקל קינן הישגים מקצועיים אדירים שאולי קצת נשכחו עם השנים, והם בהחלט מזכים אותו במקום מכובד ברשימה:

מהניצחון הענק 4-3 בטדי בהופעת הבכורה שלו בהרכב, דרך המשחקים בהם נטל חלק בעונת האליפות שלאחר מכן, המסע המופלא באירופה ב2007 שנעצר רק בשמינית גמר גביע אופ"א מול אספניול, החזרת האליפות הביתה על הראש של בית"ר ומכבי תל אביב העשירות יותר ב-2008/09, חלקו הגדול בהגנה השנייה בטיבה בתולדות הכדורגל הישראלי (עם טישיירה, מסיללה ומשומר) שספגה 16 שערים בלבד בעונת הקיזוז הידועה לשמצה, ניצחון על ליברפול באנפילד במדי בלקפול,  וכמובן שער הניצחון בדרבי והזכייה בגביע בעונת 2015/16 במדי מכבי חיפה, כמה שנים אחרי שמכבי חיפה כבר טבעה בבוץ חסר ההישגים.

לא הערכתי מספיק את דקל קינן כילד שהתרגל להצלחות והעריץ את השחקנים הנוצצים, הייתה לי הזכות להתבגר על קבוצה שאדם כמו דקל עונד את סרט הקפטן שלה, ואהיה גאה להפוך בעתיד הרחוק למבוגר הנרגן שיגיד לצעירים ביציע על שחקן בית צעיר שיסומן כקפטן עתידי "כן, הוא נחמד, מכבי אמיתי משלנו, אבל אין, הוא לא דקל".

נכתב בהערכה לשחקן מדור שהולך ופוחת. תודה על מי שאתה.

למה הוא פה? בדור עם הרבה כישלונות עבור המועדון הירוק דקל קינן היה הדבר היציב מאחור. הוא ידע לתת את שלו גם בנוגע לכיבוש שערים, במיוחד בדרבי, ועם הרבה קלאסה הוא אחד הנציגים האינטליגנטיים של הכדורגל הישראלי.

כתבה של מוטלה רפלד על קינן מתאריך 30.12.19

 

71. איתי שכטר – קיצוני לשני הצדדים (דור טיטו)

קריירה: הפועל נצרת עילית (2005-2006), מכבי נתניה (2006-2009), הפועל תל אביב (2009-2011, 2013-2014), קייזרסלאוטרן (2011-2012), סוונזי (2012-2013), נאנט (2014-2015), מכבי חיפה (2015), בית"ר ירושלים (2016-2018), מכבי תל אביב (2018-)

הישגים: 3 אליפויות (2009/10, 2018/19, 2019/20), 2 גביעי המדינה (2009/10, 2010/11), גביע הליגה האנגלי (2012/13), גביע הטוטו (2018/19)

מחלקת המדיה של מכבי תל אביב בחרה להראות בדרבי האחרון העונה, איך נשמעים קולות השחקנים מכר הדשא כשהם ללא קהל. זוהי בעצם הזדמנות פז לאוהד לראות את הדינמיקה בתוך הקבוצה, שביום רגיל אי אפשר להבין. היופי בסרטון היה שחוץ מלסכם את המשחק הוא נותן גם כמה תמונות שיישארו לשנים קדימה, אולי כסרטון פרישה של איתי שכטר, שכבר בן 33.

למי שכבר הספיק לשכוח, שכטר היה גם בחו"ל וסיים עם טעם מר בפה. בכל תחנה בקריירה הוא לא חיפש רק במה, אלא יהיה גם בית חם כמו הקהל הירושלמי והקהל של הפועל תל אביב שהעניקו לו אהבה. ברגע שכבר לא היה שחקן בכיר והפך להיות "עוד שחקן", הוא הגיע לתחתית במהירות. רק שבשונה מאחרים שנכשלו ומחפשים אשמים במצבם, הוא תמיד עמד מאחורי החלטות שגויות שביצע לאורך הדרך, אף פעם לא התבייש להביט בעיניים עם כל הכאב ולקחת אחריות מלאה.

עבור אוהד כדורגל ישראלי, התפיסה של איתי שכטר הן קיצונית לשני הצדדים: כשהוא אצלך בקבוצה הוא יהיה אחד השחקנים האהובים בסגל, המבוגר האחראי שמפיג את השעמום בחדר ההלבשה וממגנט אליו את השאר, זה שרעב להצלחה ויעשה הכול בשביל הניצחון, זה שמדביק את כל הקהל בתשוקה הענקית שלו למשחק (גם את אלה ששנאו אותו כי שיחק קודם ביריבה), ובקיצור: יש לו את כל החבילה וזה מה שמבדיל אותו משחקנים אחרים. מנגד, קל לשנוא אותו יותר מכל אחד אחר בעיקר בצד השני של אותן התכונות – ה"נפילות" ברחבה, החגיגות עם הקהל החדש עם שירים שהם אנטי קבוצות אחרות.

היום שכטר כבר מעבר לשיאו ולמרות הכול הוא עדיין משחק בקבוצה שרצה לאליפות עם אותו רעב של תחילת הקריירה המקצוענית שלו (43 דקות בממוצע העונה). נכון, אין הסכמה כוללת על כך שהוא יכול להיות חלוץ פותח בקבוצת צמרת, וגם אם הוא נדרש לשבת על הספסל, כשועל קרבות ותיק הוא כבר ידאג לתת פייט הוגן לכל מי שיגיע למועדון וינסה לתפוס לו את המשבצת.

למה הוא כאן? הוא בין הבודדים שיוכלו לספר על שהעפיל לליגת האלופות, על הטופ של הכדורגל הישראלי, איך זה לשחק בשני הצדדים בדרבי התל אביבי ולזכות באליפויות, איך זה לשחק בסמי עופר כשחקן ביתי, מזה הכדורגל האנגלי, הבונדסליגה, הליגה הצרפתית, איך זה מרגיש לקחת דאבל, איך זה לשחק בטדי כשחקן ביתי וכאורח, ואיך זה להוציא ממאמן קר רוח כמו ולאדן איביץ' חיוך ענקי.

כתבה על איתי שכטר מתאריך 2.10.17

 

70. אלי דסה – מניה בטוחה (יוחאי שטנצלר)

קריירה: בית"ר ירושלים (2010-2015), מכבי תל אביב (2015-2019), ויטסה (2019-)

הישגים: אליפות (2018/19), 2 גביעי טוטו (2017/18, 2018/19)

אם רק לפני מספר מקומות הזכרנו את עבאס סואן, שחלק גדול מהאתוס שלו הוא בגלל השתייכותו למיעוט בחברה הישראלית, הרי שאפשר להגיד שהסיפור של דסה הפוך. אלי דסה הוא כנראה הכדורגלן הבולט הראשון ממוצא אתיופי, אשר מוצאו אינו חלק מהדיון סביבו.

הסטריאוטיפ לגבי הכדורגלן האתיופי, לפחות בתחילת הדור הנוכחי, הוא שיש לו המון כישרון, אבל אינו חזק מנטלית מספיק, רובם הוגדרו כ"פספוס". זה נובע מכך שמרביתם לא נולדו בישראל, חוו קשיי קליטה עצומים מלווים בגזענות, וגם לא קיבלו תמיכה מספקת ממשפחתם שהתמודדה עם קשיים דומים. ייתכן והמכשולים והמהמורות הרבות הללו סללו את הדרך לאלי דסה, שכבר נולד בישראל, ולא סובל משום רגשי נחיתות.

במשך כמעט עשור שלם שיחק בליגה שלנו והפך לאחד המגנים הטובים ביותר בארץ, כשהוא משלב כושר עילאי, יציבות ושילוב של יכולות הגנתיות והתקפיות ורחמנא ליצלן, הוא יודע גם להגביה כדור במדויק לרגל או לראש של החלוץ, במיוחד אם זה וידאר קיארטנסון. הוא אמנם זכה במכבי ת"א רק באליפות אחת בארבע העונות שלו במדי הצהובים, לפני שעבור לחו"ל, אבל זה לא מוריד מהאיכות והחשיבות שלו.

בקמפיין האחרון אנדי הרצוג החליף בלמים כל משחק, ניסה ארבעה מגינים שמאליים וגם לגבי עמדת השוער התקשה להחליט, אבל אחד הבאנקרים היחידים בנבחרת ישראל כיום הוא אלי דסה, שהפך לשחקן הראשון ממוצא אתיופי בעל מספר הופעות משמעותי בנבחרת ישראל, 25 עד כה.

הניצחון הגדול של דסה הוא לא רק זה שהוא שחקן ממש טוב, אלא האופי החזק שלו – הוא עמד בכל יעד שהציב לעצמו, גם אם זה אומר לסרב להארכת חוזה מהמועדון הכי גדול בארץ, גם אם זה אומר לשחק ברמות גבוהות ועדיין תמיד, להישאר מניה בטוחה.

למה הוא כאן? אלי דסה הוא המגן הימני ההתקפי הכי טוב בדור האחרון. הגיחות שלו קדימה, הבישולים לקיארטנסון וזהבי, ואפילו השערים המועטים שלו הם דבר נדיר בנוף הכדורגל הישראלי. אם יישפר קצת יותר את הפן ההגנתי שבו אולי יוכל גם להתקדם יותר בדירוגים עתידיים, ועל הדרך להוסיף עוד תארים לארון התארים שלו

 

69. רוברטו קולאוטי – מאהב לטיני

קריירה: בוקה ג'וניורס (2000-2002, 2003-2004), באנפילד (2002-2003), מכבי חיפה (2004-2007), בורוסיה מנשנגלדבך (2007-2010), מכבי תל אביב (2010-2013), אנורתוסיס פמגוסטה (2013-2014), א.א.ק. לרנקה (2014-2015)

הישגים: 3 אליפויות (2004/05, 2005/06, 2012/13), גביע הטוטו (2005/06), מלך השערים של ליגת העל (2004-2005)

חלקנו שיחקנו ומשחקים במנג'ר, נכון? בדרך כלל אנחנו בוחרים קבוצה פחות טובה שצריכה שיפור, או את הקבוצה שאנחנו אוהדים, ומגיעים איתה להישגים שיכולים לקרות רק בתוך המעבד של המחשב שלנו. ולפעמים אנחנו מנסים גם את נבחרת ישראל. אחד הדברים המעניינים לעשות במנג'ר זה לקחת שחקן טוב ממוצא יהודי שלא שיחק בנבחרת אחרת ולהביא אותו לשחק עבור נבחרת ישראל ולעזור לה להעפיל לטורניר גדול. עשיתי את זה אי שם במנג'ר 03-04 עם דניאל דה רידר, זוהי הגשמת פנטזיה שיבוא מישהו שלא מהמקום הרקוב שלנו ויציל אותנו, יגאל אותנו מהשיממון.

כשרוברטו קולאוטי עלה למשחקו הראשון בנבחרת ישראל מול אסטוניה, התחושה הזאת התערבלה פתאום במציאות. פתאום מגיע שחקן שגדל בבוקה ג'וניורס, שבליגה לא היה אפשר לעצור אותו בכלל, והנה הוא מוביל את נבחרת ישראל. זה בסופו של דבר נחת אל קרקע המציאות שהיא האטמוספירה של נבחרת ישראל, האטמוספירה הכי דלה בחמצן בכל הגלקסייה, אבל התחושה כשקולאוטי הבקיע את השער באותו המשחק הייתה עצומה.

קולאוטי הגיע לישראל כמחליף של יעקובו, ולא ממש הצדיק בהתחלה את הקרדיט. אלא שזמן עבר, קולאוטי התמקם בארץ והתחיל להפציץ. שתי האליפויות שמכבי חיפה לקחה איתו היו מהקלות של קבוצה ישראלית בדור האחרון, לא מן הנמנע שבזכותו כשבראשונה שבהן הוא גם מסיים כמלך השערים. אחרי הפסקה קצרה בגרמניה הוא חזר למכבי תל אביב, שם נתן תפוקה למרות שזה כבר היה פחות זה. אבל קולאוטי היה מה שהכדרוגל הישראלי חיפש אז, מאהב לטיני שיבוא ויציל אותנו מעצמנו.

למה הוא כאן? קולאוטי היה אחד החלוצים הדומיננטיים ברוב שנותיו בכדורגל הישראלי. היכולת הטכנית שלו שיגעה את היריבות של מכבי חיפה ומכבי תל אביב, ועוד כמה שנים, אולי במקום הגיחה המיותר למנשנגלדבך, היו מטיבות איתו יותר בדירוג.

 

68. ז'אן טלסניקוב – ישראלי בכל נפשו

קריירה: עירוני אשדוד (1990-1996), בית"ר ירושלים (1996-1999, 2000-2003), דנדי יונייטד (1999-2000), מ.ס.אשדוד (2003-2005), הפועל ירושלים (2005-2007)

הישגים: 2 אליפויות (1996/97, 1997/98), גביע הטוטו (1997/98)

אני זוכר שכילד ירושלמי מיד עניין אותי מה הסיפור של ז'אן טלסניקוב. אני הכרתי כדורגלנים בשמות אלי ואורי ויוסי ואלון ושמוליק ודוד ואפילו רענן, אבל ז'אן טלסניקוב היה נשמע שם של שחקן זר שבא לחזק את בית"ר, כמו סרגיי טרטיאק. שנים לקח לי קודם לקלוט ואז להבין – ז'אן טלסניקוב הוא ישראלי, ישראלי הרבה יותר ממה שהייתי יכול לדמיין את עצמי.

כבר בסוף שנות השבעים הוא גר כאן בארץ באשדוד עם הוריו, שעלו איתו מברית המועצות. בגיל 12 כבר נולד לו אח קטן כאן בארץ, דן, שם שאף אחד לא יחשוד שהוא לא ישראלי. בגיל 16 התאבד אביו, אלכסנדר, ואימו ליודמילה גידלה אותו ואת אחיו לבד, ובגיל 18 כבר שיחק לראשונה בבוגרים של עירוני אשדוד. ז'אן טלסניקוב שיחק, נשם, חגג והיה כדורגל בעברית, עברית מלאה ועשירה, שחקן שנותן את כל הנשמה שלו על הדשא עבור הקבוצה שלו. קודם באשדוד, אחרי זה בבית"ר ירושלים, שהפך לאחד מסמליה.

אבל נסיבות אחרות הפכו את ז'אן טלסניקוב לסמל הכי ישראלי שיש, הנסיבות הכי טרגיות שאפשר לחשוב. לקראת העונה בה חזר טלסניקוב הביתה לאשדוד, עכשיו לקבוצה המאוחדת של העיר, יצא כוח של חטיבת הצנחנים לתור אחרי חולייה שתכננה לשלח מחבל מתאבד בפאתי טול כרם. בקרב שהתפתח בין החיילים לבין החולייה נהרג דן טלסניקוב, אחיו הקטן של ז'אן. הוא נקבר בבית הקברות במושב ניר גלים, אליו עברה המשפחה אחרי נישואי האם בשנית, וכך גם נגמרה במידה מסוימת הקריירה של ז'אן. אחד מהשחקנים הכי ישראליים שהיו כאן בדור האחרון.

למה הוא כאן? בשנות האליפות של בית"ר הוא היה שחקן דומיננטי וחשוב, גם בלי הרבה שערים. הוא אחד הקשרים האיכותיים ביותר ששיחקו בבית"ר והיכולת שלו להשתלב בכל מערכת קבוצתית הפכה אותו לאהוד במיוחד.

 

67. שיר צדק – האצטדיון הוא מבצרו

קריירה: עירוני קריית שמונה (2008-2015), הפועל באר שבע (2015-)

הישגים: 3 אליפויות (2011/12, 2015/16, 2016/17), 2 גביעי המדינה (2013/14, 2019/20), 3 גביעי טוטו (2010/11, 2011/12, 2016/17), גביע הטוטו לליגה הלאומית (2009/10), 2 אלוף האלופים (2016, 2017)

ב3 באוגוסט 2016 הגיע אולימפיאקוס לאצטדיון טרנר בבאר שבע. המשחק הקודם בינה ובין הפועל באר שבע הסתיים בתיקו 0-0, והיא הייתה חייבת להבקיע בגומלין. אלא שעבודת הגנה טובה של באר שבע בראשות מיגל ויטור ושיר צדק מנעה מאולימפיאקוס להגיע לשער של גורש. אבל בדקה ה78, הגבעה לכיוון הרחבה מצאה את שיר צדק. הבלם הגמלוני הזה, עצר את הכדור ברגל ימין, הסתובב והניף את רגלו השמאלית והכניע את השוער.

מאז שבאר שבע עברה לטרנר ועד סוף עונת 2017/18 היא כמעט ולא הפסידה באצטדיון הביתי שלה. כמובן, קל לשייך את זה לאצטדיון, לכל מיני תכונות מאגיות ששתל שם שמו של ראש העיר לשעבר. אבל האמת היא שהעובדה שבחלק גדול מהתקופה הזאת עמד ליד הרחבה האדומה שיר צדק, גם זה תרם במשהו לרצף המטורף הזה. צדק עבר לבאר שבע יחד עם האצטדיון, והם היו קשורים בקשר הדוק אחד לשני, כך שקשה להניח מי הוא זה שעשה את הקסם שריחף מעל המשחקים של באר שבע באצטדיון הביתי.

אבל אפשר לומר זאת כך: עוד לפני שהוא נחת בבאר שבע שיר צדק היה אחד הבלמים הטובים בליגה בקריית שמונה, שם זכה באליפות הראשונה וההיסטורית. הרוגע שלו עם הכדור, העין הנבונה למסירה קדימה, הגוו הזקוף. לכן היה כמעט בלתי נתפס כשנודע שהוא זה שהשתמש בחומרים אסורים. ההרחקה איימה לסיים לו את הקריירה, אבל צדק חזר, סחב בשקט את כל הסירחונות הפוליטיים על גבו שלו, וחזר להרכב באדום. הוא אולי כבר לא יחזור למי שהוא היה לפני, אבל לפחות חזר לכמה רגעים ליציעי האצטדיון שהיה למבצרו.

למה הוא פה? צדק הוא אחד הגורמים הכי משמעותיים לרצף האליפויות האדיר של הפועל באר שבע. בדגל הפריסה המפורסם, בו נראו ברק ברק, מליקסון וברדה, נשמר מקום של כבוד לצדק, למרות שהיה בקבוצה רק עונה אחת. ההשפעה שלו על בירת הנגב אדירה ואפילו פרשת הסימום לא הצליחה לטשטש את זה לגמרי.

 

66. ריימונדאס ז'וטאוטאס – למכור את נשמתו לשטן

קריירה: רומאר מאז'יקי (1992-1994), אטלאנטאס קלפידה (1994), באגה גארגשדה (1995), אינקראס קובנה (1995-1996), אלניה ולדיקווקז (1996-1999), מכבי חיפה (1999-2003), פנאתינאיקוס (2003-2005)

הישגים: 2 אליפויות ליטא (1993/94, 1995/96), 2 אליפויות ישראל (2000/01, 2001/02), אליפות יוון (2003/04), הגביע היווני (2003/04)

האגדה בבלוז האמריקאי מספרת על רוברט ג'ונסון, גיטריסט שלא הצליח לכבוש את לב הקהל. לילה אחד קול בלתי מוסבר הורה לו ללכת לצומת מסויימת במיסיסיפי, שם פגש על אם הדרך בשטן בכבודו ובעצמו. ג'ונסון כרת ברית עם השטן, שיהפוך אותו לגיטריסט אגדי, ובתמורה יקבל את נשמתו של ג'ונסון. השטן לקח את הגיטרה שלו, כיוון אותה וניגן בה קצת, והחזיר לו, ומאותו רגע לא היה גיטריסט בלוז גדול יותר מרוברט ג'ונסון. אלא שהמחיר היה קטלני. ג'ונסון נפטר מהרעלת חומר הדברה בגיל 27 בלבד.

לרגעים, לקראת סוף הקריירה של ז'וטאוטאס, היה נדמה שגם הוא כרת ברית עם השטן, אולי באיזו צומת ליד הGSP בניקוסיה. השטן אמר לו "אני אהפוך אותך לאחד הכובשים הכי גדולים מול מנצ'סטר יונייטד. ולא רק זה, גם תסחוט פנדל שייכנס בנוסף פנימה". ז'וטאוטאס הלך עם זה עד הסוף, אבל המחיר היה קטלני. כשנפל ברחבה נפצע וסיים את אותה העונה בה מכבי חיפה הפסידה אליפות דרמטית, לאחר מכן עבר לפנאתינייקוס יחד עם שומי אבל גם שם לא הרבה לשחק עקב הפציעה.

אלא שעוד לפני המשחק הזה ז'וטאוטאס היה שחקן עם כישרון חריג, כזה שהסתובב בליגה הליטאית ובליגות הנמוכות ברוסיה, כשרק בגיל 27 הגיע למכבי חיפה וקיבל במה שראויה לו ואפילו קטנה עליו. שחקן יציב, הגנתי אבל כזה שעולה גם קדימה, לא פוחד לאיים על השער גם אם הוא השער של מנצ'סטר יונייטד.

ואולי העסקה עם השטן הייתה משתלמת. שהרי ריימונדאס ז'וטאוטאס הפך לאגדה חיה במכבי חיפה, קבוצה בה שיחק בסך הכל ארבע שנים. בכל שנה ז'וטא מגיע לישראל לשחק בקבוצת הותיקים של המועדון שהציל אותו מלהיות סתם עוד שחקן שלא הצליח להרים את הקריירה שלו. אז אולי העסקה הייתה טובה לו.

למה הוא כאן? אחד השחקנים הכי דומיננטיים ויציבים בשתי האליפויות הראשונות של מכבי חיפה בשנות האלפיים הפך להיות אחד הכוכבים הגדולים של קמפיין הצ'מפיונס הראשון והכי טוב שהיה לקבוצה ישראלית כלשהי.

 

65. איתן טיבי – חזק ויציב (דרור נוה)

קריירה: בית"ר ירושלים (2006-2007, 2009-2010), הפועל רעננה (2007-2008), הכח עמידר רמת גן (2008-2009), שרלרואה (2010), עירוני קריית שמונה (2011-2012), מכבי תל אביב (2012-)

הישגים: 7 אליפויות (2006/07, 2011/12, 2012/13, 2013/14, 2014/15, 2018/19, 2019/20), גביע המדינה (2014/15), 5 גביעי טוטו (2009/10, 2011/12, 2014/15, 2017/18, 2018/19), אלוף האלופים (2019/20)

בקיץ 2012 כשאיתן טיבי הגיע לקרית שלום, לא מעט אוהדי מכבי ת"א גירדו בראש וניסו להיזכר במי מדובר. כשהתברר שמדובר בבלם האלופה מקרית-שמונה זה רק היה מבלבל עוד יותר. אחרי הכל, כשמגיע שחקן מאלופת המדינה זה בדרך כלל שם די נוצץ. מה שמכבי קיבלה היה בלם בן 24 שכבר הספיק לנדוד בין בית"ר ירושלים, הפועל רעננה, הכח עמידר ושרלרואה עד שאיזי שרצקי זיהה את הפוטנציאל והפך אותו לבורג חשוב בפרויקט הסנסציוני שלו באצבע הגליל. שנה וחצי טובות היו לטיבי בק"ש ועדיין הוא לא היה מהכדורגלנים האלה שכל אוהד יזהה ברחוב. המעבר לצהוב שינה את הקריירה שלו ב-180 מעלות.

טיבי הפך מיידית לאחד השחקנים החשובים בהרכב של מכבי. הוא הפך את החלק האחורי של מכבי לחזק ויציב, זכה בשלוש אליפויות כולל טרבל מפואר, שיחק עם הקבוצה ברמות הגבוהות של אירופה והפך ליקיר האוהדים. ואז הדברים החלו ללכת יותר קשה. מכבי הפכה מאלופה לסגנית, טיבי הראה ירידה ביכולת וספג לא מעט ביקורת, אבל נשאר שחקן הרכב, ואז הגיעה טראומת סרפסבורג.

בשני המשחקים מול הנורווגים גרם טיבי לפנדלים מיותרים, כולל זה המכריע בגומלין שגרם להדחה. המאמן החדש איביץ' התקשה לסלוח לטיבי והעלים אותו מהסגל לתקופה ארוכה. לכולם היה ברור שזהו, הוא בדרך החוצה. ואז הגיע המהפך המדהים בעונה האחרונה, אולי הטובה בקריירה של טיבי שחזר להיות העוגן במרכז ההגנה. בליגה הסדירה הוא לא החמיץ דקת משחק. את פתיחת הפלייאוף נאלץ להחמיץ בשל מות אביו וחזר בדיוק למשחק ההכתרה מול הפועל ת"א, בו כבש את השער השני וחגג בצורה אמוציונלית ומצמררת. טיבי הוא מהשחקנים האלה שאי אפשר שלא לאהוב ולהעריך וכבר עכשיו ברור שהוא יירשם בדפי ההיסטוריה כאחד הבלמים הגדולים בתולדות מכבי ת"א.

למה הוא כאן? טיבי הוא אחד הבלמים הכי טובים בדור האחרון כשהוא ביום טוב. הגוף, הטכניקה, הרוגע. הבעיה שהיא שלפעמים היו לו ימים לא מאוד טובים, במיוחד באירופה עם מכבי ובנבחרת, ובגלל זה למרות כל התארים שאסף הוא רק במקום ה65.

 

64. עידן טל – בחיק הדת

קריירה: הפועל ירושלים (1994-1997, 2011-2013), מכבי פתח תקווה (1997-1999, 2000), הפועל תל אביב (1999), מרידה (1999-2000), אברטון (2000-2003), ראיו ואיקאנו (2003), מכבי חיפה (2003-2006), בולטון (2006-2007), בית"ר ירושלים (2007-2011), הפועל ירושלים (2011-2013)

הישגים: 4 אליפויות (2003/04, 2004/05, 2005/06, 2007/08), 3 גביעי המדינה (1998/99, 2007/08, 2008/09) 2 גביעי טוטו (2005/06, 2009/10), כדורגלן העונה בישראל (2004/05)

הדת הוא דבר מורכב, מורכב מאוד. היחס לאלוהים הוא דבר שהאנושות מתמודדת איתה מרגע הבריאה. אחרי שהאדם סיים לדאוג להישרדותו הוא פנה לשאול מדוע הוא קיים, מה יעזור לו להמשיך להתקיים בעולם הרבה מחקרים מראים שאנשים מתקרבים לדת בגלל ההרגשה של טלטלה בעולמם הממשי, הם מחפשים משענת להישען עליה כשנופלים, והאמונה שיש מי שמכוון את הכול מנחמת ומערסלת.

אני לא יודע למה עידן טל בחר לחזור בתשובה. הוא עצמו טען בראיון ל"מקור ראשון" שהוא קיבל סימנים במשך הקריירה שלו שעליו להתחזק בשמירת מצוות. אני כמובן לא מזלזל בזה, אבל חלק גדול מהסיפור יכול לנוח על חוסר ההערכה הגדול לה זכה טל במשך כמעט כל קריירת המשחק שלו.

עידן טל היה אחד הקשרים הכי דומיננטיים ששיחקו בעשור הראשון של שנות האלפיים בישראל. בהתחלה במכבי חיפה ואז בבית"ר ירושלים הוא היה עצום, גם בחלק ההגנתי ובמיוחד בחלק ההתקפי. אבל באשמתו או שלא באשמתו, רבים ראו בו אשם בסגנון המשחק היבש של שני המועדונים האלה בעונות האליפות שלהם. וזה נכון, עידן טל לא היה שחקן טכני מאוד. גם בנבחרת הוא לא נתן יותר מדי הברקות. אלא שדרך ניהול המשחק השונה, המיוחדת שלו, עזרה לקבוצות בהן שיחק להגיע להישגים גדולים מאוד, להיות חקוקות בנצח של הכדורגל הישראלי.

אז יכול להיות שחוסר ההערכה הקולקטיבי של קהילת הכדורגל הישראלי כלפי טל הובילה אותו לחיק הדת, יכול להיות שגם היו אלה הסימנים שעליהם טל מדבר, אבל כך או כך, מעטים היו חשובים כמוהו בדור האחרון לשתי שושלות אליפויות

למה הוא כן? כי הוא לא רק היה חלק מרצפי האליפויות של מכבי חיפה ובית"ר, אלא היה מרכזי מאוד בשני המועדונים. האיכויות שלו כשחקן היו מוגבלות אבל הוא הוציא מזה המון.

 

63. גילי ורמוט – הילד מקריית ים

קריירה: הפועל חיפה (2004-2005, 2018-), הפועל תל אביב (2005-2007, 2008-2011, 2012-2015), גנט (2007-2008), קייזרסלאוטרן (2011-2012), דה חראפשחאפ (2012), מכבי תל אביב (2015-2016), מכבי חיפה (2016-2018)

הישגים: 2 אליפויות (2009/10, 2014/15), 7 גביעי המדינה (2005/06, 2006/07, 2009/10, 2010/11, 2014/15, 2015/16, 2017/18), אלוף האלופים (2018), כדורגלן העונה בישראל (2009/10)

הטקסט על גילי ורמוט הוא האחרון שנכתב לחלק הזה של הדירוג. כי לכתוב על גילי ורמוט זה מורכב. עבור אוהדי רוב הקבוצות הגדולות גילי ורמוט הוא סיפור טרגי, שחקן שיכול היה להיות הדבר הכי גדול בכדורגל הישראלי, לפחות כמו ערן זהבי כיום. אבל גילי טעה לחשוב שאוהדים הם עם סלחן, שהם יתרגלו לעובדה שהוא עבר כמה שעות אחרי דרבי מהקבוצה בה היה הסמל הגדול בתקופת ההתפרקות היישר ליריבה העירונית והעשירה. חוסר ההצלחה שלו בצהוב היה כתוב על הקיר בקריית שלום באותו בוקר אחרי הדרבי.

אבל בשבילי גילי ורמוט הוא עונת 2004/05, עונת החזרה של הפועל חיפה לליגת העל, שבסיומה חזרה ללאומית בחזרה. גילי ורמוט עלה שנה לפני כן מהנוער בקריית חיים, וכולנו ידענו שיש שם משהו גדול, עצום. בכל מגע שלו בכדור  היה הרגשה שההוא לא מכאן, הוא רואה את המשחק כמו שאף שחקן בהפועל חיפה לא ראה. בעונה בה הפועל חיפה הייתה רוב הזמן מתחת לקו האדום הוא זהר באור עצום. בסיבוב השלישי הוא היה אחד הגורמים למסע המופלא שכמעט הסתיים בהישארות. כשנגמרה העונה הבנו שהוא לא יוכל להישאר עם כישרון כזה בקבוצה מפורקת בליגה הלאומית.

שלושת הקדנציות שלו בהפועל תל אביב הפכו אותו לאליל באדום. בתקופה בה כל שחקן עם כישרון בוולפסון חצה את הקווים הוא היה אבן ייסוד עבור הפועל תל אביב. לכן דווקא הוא, ולא זהבי או בן חיים, הוא הבגידה הגדולה באמת עבור אוהדי הפועל תל אביב. ילדים אוהדי הפועל הלכו לישון כשהפוסטר שלו צופה בהם מהקיר, וקמו לראות אוו בצהוב כחול.

החזרה שלו להפועל חיפה הייתה הגשמת הפנטזיה בשבילי. הוא הפך להיות מר גביע המדינה כששיחק תפקיד פחות מרכזי בקבוצה הנהדרת באדום שחור ב2017/18, אבל עדיין היה שם על המגרש כששיימן ותורג'מן היממו את טדי והביאו גביע יוקרתי, ובכך הפך לזוכה הכי הרבה פעמים בגביע המדינה בהיסטוריה. עבור רוב אוהדי הכדורגל הישראלי, גילי ורמוט הוא סכום האכזבות והטעויות שלו. עבורי הוא הילד מקריית ים שגרם לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו לכמה שנים שיש לנו תכשיט כזה.

למה הוא כאן? בעונת 2009/10 נתן ורמוט את אחת מעונות היחיד הגדולות בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. אם רק היה יותר יציב ויותר שקול בבחירות שלו, הוא היה טופ 10 בוודאות. ההחמצה של הקריירה שלו מאז 2015 השאירה כתם גדול על קריירה מופלאה.

כתבה של ספי סמואל על ורמוט מתאריך 8.2.16

 

62. שרן ייני – כלבויניק (ליאור מירון)

קריירה: מכבי תל אביב (2004-2015, 2017-), ויטסה (2015-2017)

הישגים: 5 אליפויות (2012/13, 2013/14, 2014/15, 2018/19, 2019/20), גביע המדינה (2014/15), 4 גביעי טוטו (2008/09, 2014/15, 2017/18, 2018/19), אלוף האלופים (2019/20)

כאשר אוהד הכדורגל הממוצע שומע את השם שרן ייני, הוא כנראה חושב על שחקן אפור, מוגבל, יש שיאמרו אוברייטד. במידה מסוימת אפשר להבין את זה. ייני נותר הנציג האחרון של תקופת השפל במכבי ת״א. כשנראה היה שהוא בדרך לקריירה מדשדשת, הגיע המהפך המקצועי הגדול במכבי ת״א ואיתו גם השינוי במעמדו של ייני.

בתקופה הזו ייני שיפר את יכולת העמידה והיציבה שלו ואת יכולת הבעיטה. הוא היה באנקר אצל כל מאמן וכשקיבל את סרט הקפטן הצדיק את הקרדיט. לידר, פייטר, ווינר, מנווט את המשחק מאחור, מדרבן את השחקנים. כשישב על הספסל בעונה הראשונה של איביץ' הוא תפס את שחר פיבן ברגע של משבר ואמר לו שאם הוא ירד מההרכב ושרן יתפוס את מקומו הוא לא ייראה יותר הרכב. בדיעבד זו היתה דרכו של ייני לעורר מוטיבציה אצל פיבן, שלקח את ההזדמנות בשתי ידיים והפך לשחקן הרכב.

שרן ייני הוא הכלבויניק של זמננו. כמו ניר קלינגר בזמנו, מדובר בשחקן ששיחק בכל עמדה אפשרית, כולל בשער. בעידן בו הכסף הגדול מדבר והמושג "שחקן נשמה" הולך וחולף מן העולם, אפשר לומר על ייני שהוא אחרון שחקני הנשמה. להוציא עונה וחצי בויטסה ארנהיים שיחק כל הקריירה במכבי ת״א וגם כשהיה צריך לבוא לקראת המועדון בהיבטים הכלכליים לא חשב פעמיים.

נקודת ציון נוספת שגרמה לאוהדי הכדורגל בכלל ואוהדי מכבי ת״א בפרט להסתכל על ייני באור אחר לגמרי היה במשחק הנבחרת מול פורטוגל במוקדמות מונדיאל 2014, בו נטרל בצורה מרשימה את כריסטיאנו רונאלדו. יש שיגידו שמדובר במשחק הכי גדול בקריירה שלו. אין ספק שביום ששרן ייני יתלה את הנעליים אפשר יהיה לומר בפה מלא שמדובר בסוף עידן בכדורגל הישראלי.

למה הוא כאן? ייני הוא הסמל של השפל והגאות של מכבי תל אביב בדור האחרון. הוא עלה לבוגרים בתקופה הכי גרועה של המועדון הצהוב ונחשב לסמל הבינוניות של המועדון. אלא שבעידן גולדהאר הפך בחכמתו להיות אחד מאבני הייסוד של השושלת של חמש אליפויות בשמונה שנים.

כתבה של אלי תשבי על ייני מתאריך 24.2.17

 

61. אישטוון פישונט – פפריקה חריפה (חיים קיסוס)

קריירה: הונבד (1988-1995), שרלרואה (1995), בית"ר ירושלים (1996-1998), איינטרכט פרנקפורט (1998-1999), הפועל תל אביב (1999-2002), מ.ס. אשדוד (2002), בני יהודה (2003), מ.ט.ק בודפשט (2003-2004), וצ'סי (2004-2008)

הישגים: 3 אליפויות ישראל (1996/97, 1997/98, 1999/00), 3 אליפויות הונגריה (1988/89, 1990/91, 1992/93), גביע המדינה (1999/00), 2 גביעי טוטו (1997/98, 2001/2002)

בדומה לבודפשט, השוכנת על גדות שתי נהרות, ונקראת על שמם, גם אורושהזה, בהונגרית "הבית של אורוש", שהוא שם נפוץ בתרבות המקומית, שוכנת על גדות שתי נהרות, מארוש וקרש. בינתיים, כל השמות ההונגריים הללו עושים לי חשק גדול לרקוט קרומפלי.

כל ההקדמה המייגעת, בכדי לציין כדורגלן מיוחד שנולד בעיר הזו, לפני 50 שנה בשם אישטוון פישונט, והספיק בקריירה של פחות מעשור בארץ היהודים, להטביע חותם ולקטוף יותר תארים מהרבה מקומיים משלנו. על היריבות שיש בין אוהדי הפועל תל אביב לאוהדי בית"ר ירושלים, אינני צריך להרחיב ולו בגלל שאני מעוניין שתקראו עד הסוף. אז שוו בנפשכם איזו סכנת חיים זו לשחקן, לעבור ממועדון זה למשנהו.

פישונט, שהיה חלק ממתקפה של הונגרים באחד מתורי הזהב של בית"ר ירושלים, יחד עם שאלוי, האמר ושאנדור, שייך לקבוצה די מצומצמת שהעזה ואפילו שיתף פעולה עם שניים מהמפורסמים שבהם, שמעון גרשון ויוסי אבוקסיס. אז מה עושה אותו חלק מהחבורה של גדולי הכדורגלנים בדור האחרון? פישונט זכה בשישה תארים – שתי אליפויות וגביע הטוטו עם בית"ר ירושלים, דאבל ועוד גביע הטוטו עם הפועל תל אביב.

מעל הכול, אישטוון פישונט היה שותף, באחד מהישגי השיא של קבוצה ישראלית אי פעם בטורניר כדורגל אירופאי: הניצחון 1:2 על פארמה בעונת 2002 וההעפלה של הפועל ת"א לרבע גמר גביע אופ"א. אז שנלך להריח קצת פפריקה חריפה לכבודו?

למה הוא כאן? כשחקן בית"ר אישטוון פישונט נמצא בעשרים הגדולים. הוא היה עצום בקנה מידה ישראלי. החזרה לישראל להפועל תל אביב שדרגה את האדומים אבל היכולת שלו לא הייתה משובחת כמו בצהוב. בממוצע בין השניים זה מקומו הראוי.

לשאר החלקים

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח