הבעלים בכדורגל הישראלי חושבים שהם קונים בכסף את היכולת לנהל מקצועית את הקבוצה, התבוסה של סיטי לליברפול חשפה שוב את הסגל הלא מאוזן של קלופ, וכמה מילים שלי לשנה של כתיבה כאן באתר.

1. כסף לא קונה מקצוענות

ב15 בדצמבר 2019, משום מקום, הופיעה פתאום הודעה בקבוצת הפייסבוק "קהילת המנג'ר של ישראל". רבים מקוראי וכותבי "הזווית" מכורים כבדים למנג'ר ולוקחים גם חלק בקבוצה הזאת, בצורה כזאת או אחרת. כמו כולם, גם הם הופתעו לקרוא לפתע את הודעתו של לא אחר מאשר הבעלים במציאות של קבוצת בית"ר ירושלים, משה חוגג, שהצטרף לקבוצה ומהר מאוד העלה את הפוסט הראשון שלו, והנה הוא כלשונו:

"היי, טוב אז קודם וידוי אישי ואז בקשה: 1. בתיכון הייתי מכור ברמות קשות למשחק, הנוהל היה לאמן את ברצלונה, לקנות את ראובן עטר ולתת לו מקום בהרכב למרות ציון 4 כל משחק. אחד הרגעים המרגשים היה שער ניצחון של ראובן בגמר ליגת האלופות. 2. אתמול במוצאי שבת ראיתי שיש גרסת מובייל למשחק והורדתי מהגוגל פליי (שיחקתי מ18:00 בערב עד 6 בבוקר, היה קשה היום במשרד) מה שעוד לא הצלחתי להבין זה איך להוריד טלאי שיוסיף לי את הליגה הישראלית לאפליקציה, מישהו יכול לעזור? זה אפשרי בכלל או שזה רק למחשב?"

זה כמובן סיפור נחמד מאוד ועד מהרה הפוסט הפך לשרשור אינסופי של אנשים שצחקו מהסיטואציה, שהקניטו את חוגג או עודדו אותו, ואפילו היו שניים שלושה שאשכרה עזרו לו (למי שבמתח מהתשובה – אין אפשרות לשחק בליגה הישראלית בגרסת המובייל של המנג'ר). אבל כפי שאוהב להגיד אמנון אברמוביץ', בקליפת אגוז זאת הייתה הצצה נדירה למוח הכדורגל של הבעלים של אחד המועדונים הפופולריים במדינה. דבר ראשון מצחיק שהמור"ק שלו מהמשחק זה הבאה של שחקן שלא מתאים לקבוצה שהוא שולט אליה רק כי הוא אוהב אותו.

אבל אם נהיה לרגע רציניים, תפיסת הבעלות בכדורגל הישראלי משתקפת לא מעט בפוסט הזה של חוגג. הרבה פעמים נדמה שהבעלים של קבוצה ישראלית רואה במועדון שלו את הגשמת שאיפותיו לנהל מקצועית קבוצת כדורגל בלי כל הדבר המיותר הזה שנקרא רכישת ידע וניסיון. בלי לעבור את המסלול המפרך אותו עוברים מאמנים רבים הבעלים בישראל שולטים בקבוצה לא רק ברמה הכלכלית אלא גם מעורבים לחלוטין ברמה המקצועית. עבור אוהדי הכדורגל הישראלי זה בוודאי נראה סביר, אלא שאם נביט על כל ליגה מקצוענית אחרת נראה מודל אחר לגמרי.

יעקב שחר שהחליט לקנות את שועה ולכפות על בלבול לשחק איתו, אלונה שמחתימה שחקנים כאילו הפונקציה של מאמן שאמור לנהל אותם לא רלוונטית ושניסתה לשלוט בהחלטות של אבוקסיס, משה חוגג וההחתמות ההזויות שלו בלי שיקול דעת מקצועי (שעל אחת מהן נדבר בהמשך), אבי לוזון שיורד לדשא לצעוק על שופטים, ג'קי בן זקן שמחתים מאמנים לפי דקות המשחק של הבן, שרצקי שפיטר מאמן שסירב לשמוע להוראות המקצועיות שלו, אייל סגל שנכנס למריבות עם סלובו וברדה כל כמה חודשים, יואב כץ שתמיד רוצה לדבר בתקשורת על כל פיפס קטן שקורה בהפועל חיפה, גם אם אין לו קשר לזה בכלל, יצחק שום שמפטר מאמנים כי הוא לא קם טוב הבוקר, הפועל חדרה על שלל עסקניה הבוחשים, בני סכנין ומערבולת הבעלים שלה, ועוד לא דיברנו על אברמוב שדירדר את המועדון שלו בקבלת החלטות מבישה והאחים ניסנוב שמינו סתם כך האחד את השני למנהל המקצועי של הקבוצה, בלי שום ידע וניסיון.

תפיסת הבעלים בכדורגל הישראלי לא נולדה בחלל ריק, היא תוצר ישיר של התרבות הישראלית, של כניעה והתרפסות בפני בעלי הון, של התחושה שאם קנית שירות ממישהו קנית גם את הבנאדם עצמו. לכל ישראלי יצא להיות לפחות כמה פעמים בסיטואציה בה הוא הוא אחרים לידו התייחסו לנותן שירות כשכיר שלהם לכל דבר, רק משום שהם שילמו על השירות שהוא הציע. ואם אדם מחליט לקנות קבוצת כדורגל, לכאורה למה שלא יעשה מה שבא לו בקבוצה, היא שלו הרי, לא?

אלא שהכישלונות והידרדרות של הכדורגל הישראלי בעשורים האחרונים הם חלק בלתי נפרד מהתפיסה הזאת. בחברה אותה מנהלים הבעלים של קבוצות הכדורגל הישראליות הם בחיים לא היו מקבלים החלטה כלכלית בצורה שאיננה מקצועית, הרי הכסף שלהם והשם שלהם תלוי בזה. בכדורגל הם גם ככה מפסידים בעיקר כסף, אז אולי קצת פחות אכפת להם. הם לא מבינים שלא משנה כמה אתה משקיע בקבוצת הכדורגל, את הצד המקצועי הם בחיים לא יבינו כמו מי שאשכרה עובד במקצוע הזה למחייתו. השתלטנות הזאת מרסקת את הכדורגל הישראלי שוב ושוב.

השבוע שחקן המנג'ר חוגג החליט שלא להחתים בלם זמבי בשם דומיניק צ'אנדה רק בגלל שהמשא ומתן להחתמתו פורסם בתקשורת. אשכרה זה היה התירוץ. הרי ברור שאם היה מודלף מו"מ חשאי על החתמתו של סרחיו ראמוס חוגג לא היה מבטל סתם כך את העסקה, אבל במקום להודות בכישלון שלו בהבאת שחקנים הוא מסתתר מאחורי תירוצים מגוחכים. אולי כל הסיפור של הבלם נועד לעמעם את הכישלון של חוגג בסגירת העסקה מול בן ח'ליפה, אותה משך אתמול בצהריים חוגג מהבקרה התקציבית, גם זה בתואנות משונות.

לא מפתיע שנכון לעכשיו הבעלים היחיד שרחוק מכל האחרים בליגה הוא גם זה שפיזית רחוק מכולם, מיטש גולדהאר, שבעוד האחרים שוחים בבריכת הבוץ של ליגת העל, הוא הפך את מכבי תל אביב למועדון המצליח ביותר בעשור האחרון בכדורגל הישראלי כשהוא מנהל את המועדון בשקט ובשלט רחוק. מצחיק לחשוב שבתחילת תקופתו בישראל, עוד לפני שטף האליפויות והתארים, הוא נתפס כבעלים הפראייר בליגה. פראייר פראייר, אבל הרבה לפניכם.

2. האיזון משתלם

אחד המאפיינים החשובים ביותר בעבודת אימון כדורגל הוא איזון. לא משנה עד כמה החלוץ שלך איכותי ונמצא בכושר, עם קשר אחורי ובלם שמאבדים כדורים אתה תמיד תהיה אבוד. מאחר והדבר הבסיסי ביותר שעושים כהכנה לקראת משחק הוא למצוא את נקודות התורפה של הקבוצה שעומדת מולך. מנג'ר טוב צריך פחות להתמקד בלהביא שחקנים עם כישרון יוצא דופן ויותר לדאוג שכל חלקי ההרכב לא יפלו ברמתם בהרבה.

אין ספק שפפ גווארדיולה הוא מאמן אדיר בכל קנה מידה, ובעיקר בחישוב המאפיין הזה. בכל קבוצה אליה הגיע פפ רמת השחקנים על המגרש הייתה מבוזרת כראוי. בברצלונה אמנם היה לו את מסי, אבל שאר השחקנים במגרש היו ברמה גבוהה, ובכל פעם שהרגיש שמשהו לא חורק במכונה הוא ידע להתאים את עצמו ולהביא את החיזוק הנכון. כך הבין מהר מאוד כשהגיע לסיטי שההגנה שלה לא עומדת בקצב של ההתקפה ועשה הכל כדי לאזן ביניהן.

אחת התורות החשובות בבניית קבוצה נקראת "השדרה המרכזית" של המגרש. הרבה מהקבוצות הגדולות בהיסטוריה כללו ארבעה שחקנים בארבע עמדות מפתח במגרש שהיוו את העוגן של הקבוצה בכל מצב – שוער, בלם, קשר מרכזי וחלוץ. לדוגמא, בצ'לסי של מוריניו היו הרבה כוכבים, אבל השדרה המרכזית כללה תמיד את פטר צ'ך, ג'ון טרי, פרנק למפארד ודידייה דרוגבה. פפ קצת הגמיש את העמדות אבל גם אצלו היה תמיד שוער עם משחק רגל משובח (ולדז בברצלונה ונוייר בבאיירן), בלם (פיקה בברצלונה, בואטנג בבאיירן), קשר אחורי משובח (בוסקטס בברצלונה ולאהם שהוסט לתפקיד במיוחד בבאיירן) וקשר התקפי שיכול לשחק על הרבה עמדות מקדימה (מסי בברצלונה ותומאס מולר בבאיירן).

עד השנה, היה לו את אדרסון בשער ואת דה בריינה כשחקן ההתקפי, אבל שתי העמדות האחרות היו חסרות. ואז רובן דיאז הגיע והפך את ההגנה לבלוק כשבמקביל גונדוגאן הפך מהבטחה שלא קיימה לשחקן הליבה של מנצ'סטר סיטי. כל זה התפוצץ השבוע באנפילד עם אחת התצוגות הגדולות ביותר בהיסטוריה של הפרמיירליג מול אלופה מכהנת. זה לא היה רק הקסם של אנפילד שאבד, אולי בלי האוהדים שהפכו אותו למבצר שהוא, זה גם היה הפירוק של המערך של קלופ כשקיסם אחד יצא מהערימה.

בניגוד לפפ, אצל יורגן קלופ לא הייתה שדרה מרכזית של ממש באליפות ובזכייה בליגת האלופות. אמנם בהגנה אכן היה לו את השוער הנכון והבלם הנכון, אבל בהתקפה לא היה לו שחקן דומיננטי מספיק שיכול היה לשחק בכל עמדות ההתקפה (סלאח ומאנה הם בעיקר שחקני כנף ופירמינו לא יציב במיוחד) ובעיקר היה לו בור במרכז הקישור, עם כל הכבוד להנדרסון ופאביניו. כל זה היה בסדר כל עוד ואן דייק תפקד לא רק כבלם אלא גם כקשר אחורי בו זמנית ושיחרר את שאר השחקנים מיותר משימות הגנתיות.

אבל אז ואן דייק נפצע, ועוד לפני שמאטיפ וגומז הלכו בדרכו כבר היה ניתן לראות את ליברפול קורסת. גם מקדימה, שם השלישייה הקדמית התקשתה לקבל את תמיכת הקישור בהתקפה כשזה עשה יותר משימות הגנתיות, וגם כמובן בהגנה. ללא ואן דייק שיסגור את האמצע רוברטסון ואלכסנדר ארנולד כבר לא חופשיים כציפור לטוס באגף, והאחרון עובר עונה מזעזעת עקב כך. בחיים, הכל עניין של איזונים, והשבוע הג'נגה של קלופ קרס לחלוטין מול רקדן הבלט פפ גווארדיולה.

3. שיפה ושונה תהא השנה

השבוע לפני שנה כתבתי את הטור הראשון שלי כאן באתר. במשך כמה שנים עקבתי בהתלהבות אחרי הפרויקט הנפלא זה, והתפעלתי מהיכולת להגיש תוכן איכותי וידידותי בצורה כל כך טובה כמו שקורה כאן. עם הרבה חששות שלחתי לטמיר הודעה לפני קצת יותר משנה שאני רוצה להתחיל לכתוב כאן מדי פעם, לעשות את הצעדים הראשונים שלי בתוך עולם תקשורת הספורט דווקא כאן, יחד עם כותבים נפלאים שמעשירים את האתר הזה.

הטור הזה שאתם קוראים כעת הוא ה-69 שלי באתר. המכלול האדיר הזה של הטורים כלל בהתחלה את ההמלצות למשחקי השבוע, אחר כך את הטור הזה, "שלוש בראש", ובהמשך גם את הפרויקט "גדולי הדור" לסיכום הדור האחרון בכדורגל הישראלי והמלצות יומיות במהלך הסגר האחרון. כשחלמתי להיכנס לתקשורת הספורט רציתי לכתוב במקום כמו "שם המשחק" עליו גדלתי, מגוון רחב של כותבים עם יד חופשית ולשון חדה שמדברים על ספורט כמו שצריך להתייחס אליו – בכובד ראש, באהבה מטורפת של אוהדים ובשמחת חיים.

כשנכנסתי לכתוב כאן זה היה בערך חודש לפני שהקורונה השתלטה על העולם ושינתה לחלוטין את הספורט העולמי והכדורגל. דווקא האילוצים האלה גרמו לי לרצות לכתוב תוכן יותר איכותי, יותר מעניין ושאני יותר אוהב לקרוא אחר כך. אני לא יודע אם הצלחתי לעמוד בזה, אבל דרך הכתיבה פה הכרתי אנשים מדהימים, בקיאים ושנונים שאוהבים לעסוק, סתם כך, בכתיבה משובחת על ספורט ומעמידים במה איכותית שקוראת תיגר על התקשורת המסחרית. תודה ענקית.