שום מילה לא תצליח לתאר את הרעש ביציע מאחורי השער של מיניולה אחרי הגול של קוטיניו בדקה ה47.

בתחילת המחצית השניה הקהל באנפילד התחיל להתעורר. היתה תחושה שמשהו טוב מתפתח אחרי מחצית ראשונה חלשה.

מצד אחד, לא ציפינו לגדולות ונצורות מצד ליברפול, ומצד שני, בכל זאת קיווינו לפתיחה מוצלחת ומלהיבה, שתיתן דחיפה להמשך העונה ותשמור לנו/לי על התקווה לתואר השנה.

אין הרבה ספורטאים גדולים שקנו את מקומם בהיסטוריה ע"י מה שאמרו ולא איך שיחקו או כמה ניצחו. אחד מהם הוא יוגי ברה (yogi berra) שגם הגיע להישגים מדהימים על המגרש וגם ידע לדבר. יוגי מי?

התשבץ נכתב במהלך ולאחר המשחק מול קפריסין. ראשית הפיתרון ואחריו ההגדרה:

כמו מכל מאמן חדש גם כאן היו לי, ולכל אוהדי ליברפול, ציפיות גדולות מברנדן רוגרס כשהגיע באמצע 2012, בטח כשמדובר במאמן צעיר שסוונסי שלו שיחקה כדורגל מרהיב ואיכותי.

כשהתחלתי לכתוב את סידרת הפוסטים על העונה של ליברפול קראתי לה ה"מסע לאליפות" מכמה סיבות, ולא כי ממש האמנתי שנזכה באליפות.

לאוהד ספורט בינלאומי מצוי כמוני, ימי ראשון יכולים להיות תענוג גדול (או סיוט מתמשך), בטח אם חלק מהקבוצות שלי משחקות אחת אחרי השניה

את המשחק של רישון מול נצרת ביליתי עם אבו אחמד, אוהד נצרת מושבע. אבו אחמד, כמוני, הוא אוהד שפוי אבל חצוי.

הרעיון לפוסט הגיע בחמש וחצי בבוקר, כשהכחול (נובאק דג'וקוביץ, או נולה) שבר בפעם השניה במערכה הרביעית את הלבן (רוג'ר פדרר) והיה רחוק רק משחקון אחד מזכיה באליפות ארה"ב בטניס. ממתי כחול זה הצבע של הרעים? זה לא אמור להיות שחור? כחול ולבן זה שלנו, הטובים.