כבר לפני כחמישה חודשים, כאשר מונה מוטי איווניר הסמל הצהוב לעמוד על הקווים של האהובה האדומה שלי בעונה הקרובה והקשה בליגה הלאומית, כתבתי על חוסר שביעות הרצון שלי מהמינוי שלו, וציינתי שאני הייתי ממנה על חשבונו סמל אדום אמיתי כדוגמת שייע, משה סיני או גילי לנדאו.

יש את הרגעים האלה בספורט שאתה יודע ששום דבר לא ייקח ממך את הניצחון. הרגע בו נצפו על הפרקט 3 שחקנים בצהוב קופצים ביחד לכדור חוזר במהלך הרבע השני הוא ללא ספק אחד מהם.

בשבוע כזה, פלא שמסתבר שצפיתי מהצד כמו עמיר פרץ עם משקפת? 0 מ5 בהימורים בשבוע בו לי אישית הלך לא רע רק מחזק לי בראש כל מיני תיאוריות נאחס שכל אוהד כדורגל חווה לפעמים. אבל כמו שאנחנו מזכירים תמיד בקבוצה, פנטזי זה לא ספרינט אלא מרתון!

מה הסיכוי? אין סיכוי שהוא יצליח למסור לעומק. אין סיכוי. בשביל מה לסגור אלכסונית? עדיף שלא. אני אשאר כאן בצד שלי, בטח הבלם יחטוף, יתחילו התקפה, הכל יסתיים. עכשיו לעשות סגירה אלכסונית... ספרינט... וזה... אין סיכוי שהעומק הזה יצליח.

אספתי צוות עוזרים שיתנו לי נקודת מבט רעננה ולאחר חודש וחצי של שינויים, עדכונים ושיפורים אני גאה להציג את הקאמבק המופלא והמרגש של הטבלה האלטרנטיבית

מספר הזרים בליגה הישראלית הלך וגדל במהלך השנים. ממגבלת שני זרים אי שם בסוף שנות השמונים, אנחנו עומדים כעת על שישה זרים (כשחמישה יכולים לשחק בו זמנית). אף פעם לא הייתי תומך גדול של ריבוי זרים, אבל אם אנחנו כבר שם אז למה שלא ננצל את זה קצת?

ג'רבי הייתה תמיד צנועה ונתנה את כל הלב בקרבות. הוסיפו לזה את הכישרון העצום שלה, הטקטיקה והיכולת הטכנית וקבלו מתכון קלאסי להצלחה מקצועית ולתואר חביבת הקהל.

הטורניר הראשון שלי כמאמן נבחרת פורטוגל הסתיים בהצלחה יחסית. העיניים נשואות עתה לטורניר הבא - יורו 2004, שייערך אצלנו בבית

כשהחלטנו לצאת לטיול משפחתי בסוכות שמתחיל ונגמר במינכן, לא יכולתי לוותר על ביקור באליאנץ ארנה, למרות שאני לא אוהד של באיירן מינכן, לא מתעניין בליגה הגרמנית והיריבה היא קבוצת התחתית של פרייבורג שהפסידה כאן כבר שלוש עשרה פעמים ברציפות.

יש המון דברים מעניינים ב"סופר קבוצות" שנבנו ברחבי הליגה, גם אם הן מצליחות, והרבה פעמים במיוחד כשהן לא. ועדיין, לא נראה כאילו אחת מהן תצליח להחליף את השילטון של חבורת סטיב קר. ולכן זו תהיה עונה שבה הרבה אוהדים יצטרכו לחפש את ההנאה שלהם בדברים קטנים יותר.