הערב ייערך גמר אליפות העולם למועדונים בין אלופת אירופה, באיירן מינכן לטיגרס המקסיקנית. המדור הנוסטלגי נזכר בגמר 1994 ובשנה המסויטת של הבלם האיטלקי, אלסנדרו קוסטקורטה.

באיירן מינכן והמגן השמאלי שלה אלפונסו דיוויס הם ההוכחה להצלחה של הגלובליזציה של הכדורגל, הפיטורין של רוני לוי מצביעים על הבעיות בניהול של משה חוגג, ולגארת' בייל נמאס מכדורגל במדריד - סיכום שבועי עולמי + ספיישל המלצות מליגת האומות

גיל 36 מהווה בעבור כדורגלן את זמן הדמדומים ומנגד, יש את פאביו קוואליארלה, שחוגג היום 36 חורפים ונמצא בכושר הטוב בקריירה.

אחרי הכל, אתה חלק בלתי נפרד מיובנטוס - הנוכחית, וזו שהייתה לפניה. 25 שנים במועדון! אני עוד לא בן 22. פרק זמן מטורף, בו חווית הכל מכל

לא אחת התחרו על הזכות לארח מדינות שבראשן עומד דיקטטור. הדיקטטורים הבינו היטב את הכוח הטמון באירוע מסוג זה והשתמשו בו על מנת ליצור תדמית עוצמתית להם ולמדינתם.

ב 14 ליוני יצא לדרך אירוע הספורט הגדול בעולם - המונדיאל. בצר לי נבחרתי האהובה, נבחרת איטליה, כשלה בניסיון העפלה לגביע העולם (עדיין לא מאמין שאני אומר זה) ומצאתי את עצמי מתלבט: לטובת איזו נבחרת אני אהיה במונדיאל?

מעולם לא דמעתי כשכתבתי טור, אבל תמיד יש פעם ראשונה וכמה סמלי שזה קורה בטור עליו.

דינו היה קשר מרכזי. פעם, לא היו נותנים חמישה שמות נרדפים לכל תפקיד, עם ניואנסים שמבדילים בין כל סוגי הקשרים. אולי טיפה אחורי אם מתעקשים, כשהמומחיות שלו זה לנטרל התקפות של היריב, אבל כאחד הקשרים הטובים באיטליה ובאירופה בכלל בשנות ה-90, הוא ידע לעשות הכול

האפרוריות והעובדה שהכוכב הגדול הוא בכלל שוער, גרמו לכישלון. לדוגמא, במונדיאל 2006 למרצ'לו ליפי המאמן היה כאב ראש בהתקפה בדמותם של דל פיירו, טוטי, אינזאגי, לוקה טוני, גילארדינו ויאקווינטה. להבדיל מליפי, לונטורה המאמן בקמפיין האחרון לא הייתה אפשרות יותר מדי לבחור: אימובילה, גביאדיני, זאזה ובלוטי (עליו עוד נדבר) שהשלימו סגל אפור ומשעמם. בטור זה אערוך לכם היכרות עם שחקני העתיד של איטליה.

איטליה ידעה להתעלות בהרבה רגעי אמת. נכון, היא נפלה בגמר היורו, בשלב הבתים במונדיאל ובזה שלפניו. אבל היא גם ביטלה לחלוטין את ספרד ביורו האחרון, ניצחה את בלגיה ולא נפלה מגרמניה המאיימת, אותה ניצחה ב-2012 עם קצת מזל