ז'איר אמאדור מעביר כדור חד מאגף שמאל עד למגן הימני, שעוצר ומגביה באומנות לראש של איתי שכטר ו-3-0. שכטר רץ לחגוג עם איביץ', אני קופץ על הספה עם תחתונים ושלט ביד. זו תמונת האליפות.

במילה אחת בודדה, הלב מלא...

במקום להפיק לקחים, אנחנו כבר קופצים לקמפיין הבא, עם מאמן שיקבל נבחרת חדשה ויצטרך להכין אותה למשחק חוץ קריטי בסקוטלנד. אם כשהרצוג עמד בראש הנבחרת עוד הייתה תקווה, ההרגשה היום היא שהמשחק הזה תקוע לנבחרת כמו עצם בגרון.

כשנקבע תאריך החזרה מהפגרה, התפללנו – אוהדי יונייטד – שפרננדש ימשיך מהיכן שהתחיל, ושלפחות נראה סיומת חיובית לעונה. מה שכנראה לא מעט מאיתנו שכח זה שבזמן שהקורונה השביתה את הליגה, מרקוס ראשפורד החלים, וכמוהו גם אחד – פול פוגבה שמו

ליברפול חוזרת לאנפילד, בלי קהל, אבל עם המון כדורגל שמח

בתחילת השנה היה נדמה שטורפדו מוסקבה הולכת לסיים את העונה במקום הראשון בליגת המשנה ברוסיה. ולחזור לליגת העל, אבל אז באה הקורונה והתכניות נתקעו.

כדורגל ישראלי זה לא פורמט שבנוי לצפייה בטלויזיה. הוא פשוט לא מספיק מהיר, לא מספיק התקפי והוא בטח לא מספיק מהנה כדי שתשב מול המסך מרותק שעה וחצי.

ליברפול לא ממש חזרה מהפגרה, אבל התקרבה לתואר

החתמתו של הזאר, לעת עתה לפחות, נכשלה בענק, לאחר שהבלגי כבש שער בודד לאורך כל העונה והחמיץ משחקים רבים. אז איפה בעצם הכל השתבש והאם הזאר הוא האשם היחיד בסיפור?

לא בכל יום יוצא לך להשתגע משחקן צעיר שפורץ לחיינו בסערה, ואם הוא לא משחק בקבוצה שלך, אי אפשר לחשוד בך בהיעדר אובייקטיביות. זה המקרה: ארלינג הולאנד, עדיין לא בן 20, אבל הוא הסופר סטאר הבא של הכדורגל העולמי. חייבים להעיף מבט לעתיד ולשאול, לאן זה עוד יכול להתפתח?