יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

דברים שכתבתי לפני:
ההפסד האחרון לאברטון היה לפני עשר שנים.
שני הדרבים הקודמים, החמישייה בליגה והניצחון בגביע, היו משיאי העונה הזו. האם נזכה לעוד שיא?
אנצ'לוטי לא פראייר כמו שסילבה היה במשחק הראשון.
יש להם שני חלוצים גבוהים וחזקים, ושוער שעושה טעויות במשחקים כאלה.

גירסת הבמאי:
"איני יכול שלא לכבד את מה שמרקוס ראשפורד עשה. זה פשוט פנטסטי" (מסכים עם כל מילה).
"עד שעשיתי גוגל על המילה "אסטריק" (כוכבית), חשבתי שהיא קשורה רק לקומיקס אסטריקס. זו השנה הקשה ביותר לזכות באליפות, והיא תהיה אליפות היסטורית, מכיוון שאף אחד לא ישכח את השנה הזו" (לא כל כך מסכים, אמנם זו אליפות היסטורית, אבל היא הושגה עוד לפני הקורונה).

סרט רץ:
גם אני, שאוהד בישראל קבוצה עם קהל קטן, ורגיל לראות משחקי ליגה לאומית, שבהם השחקנים רצים מול יציעים ריקים ומושבים במקום אוהדים, מביט מעט בתימהון באיצטדיון הכחול והריק.
בכל זאת מדובר בדרבי, במשחק הכי ריגשי ואמוציונלי של העיר, של הקבוצות, של האוהדים.
אם נוסיף על זה את ההרכב החריג שקלופ מעלה, בגלל רוטציה ופציעות, אז נקבל תערובת מיוחדת.
מיוחדת ודי סוריאליסטית, אם נוסיף את הגשם, את דקת הדומיה לנפגעי הקורונה, את תמונות האוהדים מאחורי השער, את ההזדהות עם הקהילה השחורה, את קרני השמש והקשת מעל היציע ואת הזקנקן האלגנטי והמוקפד של השופט מייק דין.

אני צופה במשחק ללא רעשי קהל מוקלטים, וזה מרגיש ממש כמו משחק אימון, בטח לאור החלודה שעוטפת את כל השחקנים.
כשהמשחק נעצר באמצע המחצית, לצורך הפסקת שתיה, ואני מנסה לסכם לעצמי מה קרה עד עכשיו, אני מבין שלא קרה כלום, חוץ מכמה עבירות של פאביניו ומילנר, שבעולם נורמלי היו מחממות את העניינים, והיום הם עברו בשקט.
אחרי חצי שעה המשחק מתעורר טיפה, עם נגיחות של מאטיפ ורישארליסון לכיוון הכללי של השער, בעיטה של פירמינו, וכמה מהלכים יפים משני הצדדים, שבקושי מוציאים את השדרים הבריטים משלוותם, שלא לומר משיעמומם.

מחצית ראשונה היתה כלא היתה.

אחרי ההפסקה האדומים חזרו עם רוח חדשה וכיוון חיובי. גומז שהחליף לפני ההפסקה את מילנר הפצוע בעמדת המגן השמאלי, בילה את רוב הזמן בחלק הכחול, היה שותף ללחץ ולהתקפות, ויחד עם קייטה והקפטן, דחפו את אברטון אחורה. הכדור היה רוב הזמן בצד הכחול, הקרנות החלו להצטבר, אבל הזדמנויות לא ממש.

אחרי רבע שעה קצת יותר קיצבית, המשחק חזר לקצב של התנועה באיילון, ולרמה של הדרבי התל אביבי, כלומר טרום טרום טרום עונה. קלופ הוציא קייטה ואיבד את השליטה במרכז, אנצ'לוטי שיחרר קצת את החבל, ואברטון הגיעה לשלושה מצבים טובים תוך שלוש דקות, שבגלל הקורה, והרבה בזכות אליסון, וקצת מזל וגומז, נגמרים בכלום.
הכחולים החליטו שאין טעם להמשיך ולנסות והמשחק התפייד לאיטו, עד לטקס המרפקים בסיום.

שחקן ראשי:
הדממה ביציעים.
העיתונאי רורי סמית, צייץ שברחוב ליד גודיסון פארק יש נגן סקסופון שצלילי שיריו חודרים לאיצטדיון.

שחקן משנה:
השקט על הדשא.
לקראת ההפסקה סמית עידכן שהסקסופוניסט התחיל לזייף, ואחריה הוא כנראה לא חזר.

דבר המבקר:
אין הרבה מה לכתוב על "משחק" שכזה, שבו שתי הקבוצות השתדלו לא להפסיד, כל אחת מסיבותיה.
אחד המשחקים הכי חלשים ומשעממים שאני זוכר בעידן קלופ, וגם התירוץ שבדרך כלל זה מה שקורה בגודיסון, בקושי תופס במקרה הזה.
אנצ'לוטי הלך לאותם דברים שהצליחו לו בעבר עם נאפולי מול קלופ, כשנתן לליברפול לשלוט בכדור, וניסה לעקוץ בהתקפות מהירות לקראת הסיום. הכחולים היו מאוד ממושמעים ולא נסחפו קדימה, או יצאו מהעמדות ההגנתיות שלהם, וכנראה היה להם קל יותר לעשות זאת ללא הלחץ של הקהל.

קלופ לא שינה את הטקטיקה שלו, אלא שללא היצירתיות ורוח התזזית של רוברטסון משמאל וסלאח מימין, וכשרוב השחקנים עדיין לא חדים, לקבוצה אין את הדימיון והגיוון לפרוץ מערכים מבוצרים, והתוצאה היא אפס מצבים מסוכנים.

אליסון היה מצויין עם שתי הצלות בלי הרבה פוזה.
לפני המשחק רישארליסון איתגר, ויש שיאמרו התגרה, בוירג'יל, ששמר על קור רוח והיה שקט ויעיל, כרגיל. מאטיפ היה מאטיפ, כלומר ללא טעויות, ועם כמה ניסיונות תקיפה נחמדים, וכמובן עם פציעה מוזרה לקראת הסיום, שבטח תשבית אותו עכשיו לשנה. לטרנט היה יחס הפוך בין רמת המעורבות שלו במשחק לרמת היעילות והדיוק שלו, ולא לכיוון החיובי, ואני מתקשה למצוא מילים חיוביות על השפמפם המוזר שהוא גידל. כך או אחרת, אנחנו אוהבים אותו.
גומז עשה עבודה יפה כמגן שמאלי מספר שלוש, והגליץ' שלו השאיר את דיוויס עם קורה ולא עם גול.
בקישור קייטה עבד לעומק והוכיח בכמה פעולות, שיש לו טכניקה נהדרת, סטייל ופוטנציאל, שאולי סופסוף ימומש גם אצלנו ולא רק בגרמניה. מינאמינו היה פעיל עד שהוחלף בהפסקה, אבל נראה שפיזית עדיין קשה לו להתמודד מול הגנות גבוהות וחזקות.
מאנה התעורר אחרי ההפסקה כשפירמינו יצא והיה לו יותר שטח פנוי, אבל גם הוא לא ממש איים על השער.

כותרות סיום:
הפעם האחרונה שבה לא ראינו שערים היתה לפני שנה ושלושה חודשים. איפה? באותו מקום.
אומרים שהזמן עובר מהר כשנהנים, אז היום הזמן לא זז. מחוץ למגרש כולם עם מסיכות ונראה שהיום ליברפול לא הורידה את המסיכה גם על המגרש, אבל לפחות התקרבה לתואר.
אנצ'לוטי הוכיח שוב שהוא לא פראייר, ודאג שהשוער שלו לא יקבל הזדמנויות לטעות.
קלופ יכול להיות מרוצה מעוד צעד קטן לאליפות, מגירוד קל של החלודה ומזה שכל הכוכבים שלו נשארו בריאים, וכשיורגן מרוצה, אז גם אני.

הפסימיסט:
שחקנים קפואים ואולי אפילו לחוצים, יחד עם טקטיקה זהירה, מולידים משחק השראה וטור חסר תנופה. מה יהיה?

האופטימיסט:
תשמע, גם כתיבה לפעמים מעט מחלידה, אבל הסר דאגה מליבך. רק עוד חמש נקודות, תהיה אליפות, וזה יהיה נפלא.
קישור לסידרה על יורגן קלופ
קישור לכל הטורים של יומן האליפות