מכבי ת"א של ג'ורדי קרויף נהנתה מדור זהב(י) של ישראלים שהשיבו אותה לחזית הכדורגל הישראלי. אובדן התארים וחוסר היציבות של השנה האחרונה מעידים על כך שהדור הזה קרוב לסיים את תפקידו, ומעלים את התהייה המתבקשת – מתי היורשים שלהם יקבלו את הבמה?

ההתנהלות של אדלשטיין, פארסת יום כיפור במילאנו, ווימס, והעלבון המדומה של הסגל הישראלי הם רק הסימפטום לעוד מחדל של "הפרלמנט" (וזה עוד מחמאה), שהוסיף חטא על פשע ושידל את רמי הדר למשרת המאמן.

אף קבוצה ישראלית שהשתתפה בליגת האלופות לא זכתה באליפות באותה עונה. אבל מה קורה בליגה האירופאית? ומה תהיה ההשפעה שלה על מאבק האליפות העונה בין מכבי ת"א להפועל ב"ש?

מי שחתומים יותר מכל על התפנית הזו הם שניים שעונים לאותו השם – טל בן-חיים. זה לא רק הבליץ בדרבי, אלא כל ההתאוששות המרשימה של מכבי מחווית זניט

שוב אנחנו מתעסקים בטפל ולא בעיקר. הרי אירועים כאלה וטעויות שיפוט יש כמעט בכל משחק.

אינני בטוח אם דיוויד פדרמן הוא עדיין הבעלים של המפעלים הפטרוכימיים ובתי הזיקוק, אבל אני בטוח שהוא לא היה מעז לקנוס את כל עובדי החברות הללו

לא כוחות: בכדורסל זה היה על הנייר בלבד (לטובת הצהובים) בכדורגל זה היה על המגרש (אין צורך לכתוב לטובת מי).

אחרי שבשנים האחרונות כל קבוצות הליגה פחדו ממכבי תל אביב, עכשיו הם כבר לא.

כל דבר בחיים הוא סובייקטיבי, אבל אם אני מסתכל אובייקטיבית על מה שקרה בשבועיים האחרונים למכבי ת"א, אני מתקשה לראות את המהפך הגדול שעברו הכדורגל והכדורגלן הישראלי בעקבות ההעפלה לצ'מפיונס.