שמחתי שמכבי עלו, באמת שמחתי. עשה לי טוב שהם עברו את באזל, באמת עשה לי טוב. אני לא חשוד כאוהד הצהובים, אבל צעקת ה"וואו" שלי אחרי הגול השני של זהבי בבאזל, העירה גם את הכלבה שלנו. את הדקות האחרונות בבלומפילד ראיתי כשאני יושב על קצה הספה מרוב מתח.

כמובן שאתרי הספורט, העיתונים ומהדורות החדשות כבר קושרים כתרים וסופרלטיבים למכבי ת"א ולכדורגל שלנו. כל דבר בחיים הוא סובייקטיבי, אבל אם אני מסתכל אובייקטיבית על מה שקרה בשבועיים האחרונים למכבי ת"א, אני מתקשה לראות את המהפך הגדול שעברו הכדורגל והכדורגלן הישראלי בעקבות ההעפלה לצ'מפיונס. כי בעצם חוץ מזה שמכבי התנהלה נכון בסוג המלחמה הרלוונטי, כלומר קרב חפירות מתמשך, לא ראינו ממנה בשורות גדולות, למעט ניצול מדהים, וכנראה חד פעמי, של מינימום מצבי הבקעה למקסימום שערים ע"י אקזמפלר בודד וייחודי. יכול להיות שאם זהבי לא היה מבקיע בדקה ה-96 החוסן המנטלי לא היה קיים כי ספגנו בבאזל בדקה ה-86?

אין ספק ששחקני מכבי נתנו את התחת ואת הנשמה בשני המשחקים מול באזל, אבל מכאן להגיע למסקנה שחל שיפור גורף ומשמעותי ביכולות הפיזיות של השחקנים המרחק די גדול. גם טב"ח החלוץ, שזכה לשבחים גדולים ובצדק, הפסיד ברוב המאוצים בהם התמודד מול ההגנה השוויצרית. לזכותו יאמר שידע לשים גוף במקום הנכון ולסחוט עבירות מהמגינים בכדי להרוויח את הכדור. בנוסף, יאמר לזכותו שנתן תרומה עצומה בהגנה וגילה כושר גופני מצוין.

צר לי, אבל צמד משחקי תיקו נגד קבוצה די בינונית ושבלונית, לא הופך את עמב"ה, אלברמן, הטב"חים, שפונגין, טיבי ושות' לשחקני צ'מפיונס לגיטימיים ואת הכדורגל הישראלי לכח עולה באירופה. צר לי, אבל פרשנינו מבלבלים בין האושר האישי וההתרגשות מהניצחון וההצלחה לבין מה שראינו באמת על המגרש. ראינו מלחמה, מלחמה, מלחמה… ואולי גם שיפור בהבנה הטקטית של השחקנים ובכושר הגופני שאפשר להם להישאר במצב פיזי סביר גם בדקות האחרונות. זה הכל לטעמי, לא יותר מזה. זה וערן זהבי.

קטנה לסיום – בד"כ באמת עדיף להיות במגרש בשביל האווירה, אבל לפעמים יש מראות שרק הטלוויזיה תופסת, ולראות את אוהד מכבי מזיל דמעות התרגשות בסיום ואת אנחת הרווחה שיצאה מהריאות של גולדהאר היה פשוט מרגש.