למרות שהעונה הזו לא מספיק ישנה במונחי כדורגל בשביל לפרוח מהזיכרון, על אף השמות הנוצצים והצבעוניים שמופיעים לעיל ואפילו שהסוף שלו מסתיים בצורה מצוינת – כמעט ואף אחד, אולי חוץ מאוהדי מילאן השרופים ביותר, לא זוכר בפרטי פרטים מה קרה באמת בעונת האליפות האחרונה של הרוסונרי.

אחד ממחזורי החיים אצל אוהדי כדורגל הוא השלב בו הם מתאהבים עד כלות בשחקן חדש, בדרך כלל זה נגמר במפח נפש במעבר ליריבה השנואה או באכזבה מקצועית. אך למרות עשרות הפעמים בהם התאכזבנו משחקן שהיינו בטוחים שבנינו לבינו נרקם סיפור אהבה, זה אף פעם לא מנע מאיתנו להתאהב בשחקן הבא שיבוא.

בין השער המעצבן שהרצוג כבש נגדנו לשער המעצבן שהרצוג ספג איתנו, היו עוד כמה שערים דומים שספגנו לאורך השנים. החלטתי לנסות ולעשות סקירה על כמה מהשערים הנבחרים האלו.

"שלוש בראש" בספיישל מיוחד של משחקי השבוע הבא. מוציאים אתכם למסע לאל-ראיין, פריז, מילאנו, בראגה, גוודלחארה, דאליין, לסטר, ווילס, צפון אירלנד ורמת גן​

שתי הקבוצות הללו חוות שנים מזעזעות וההקבלה ביניהן מתבקשת. למעשה שתי הקבוצות מתנהלות באותו סגנון - שתיהן עם זכייה אחרונה באליפות ב 2011, עבור שתיהן התואר האחרון היה גביע ב 2016 (מכבי חיפה בגביע המדינה, מילאן בסופר קאפ האיטלקי), שתיהן רוצות לעבור מהפכה בקיץ ולפנות לניהול חדש (מכבי חיפה עם ברק בכר, מילאן עם ראלף רנגניק), פשוט עקב לצד אגודל.

לא מעט אנשי מקצוע לא ראויים עברו בתפקיד המאמן במילאן מאז זו ירדה מגדולתה. את העונה הבאה הם יפתחו בידיעה שהפעם זה זה – ראלף ראגניק הוא המאמן המנוסה ביותר שמילאן יכלה להביא ואחד שידוע ביכולת שלו להוציא את המיטב מכל קבוצה שהוא מגיע אליה, והמיטב הוא בדרך כלל הרבה יותר ממה שמצפים.

רצפים ודומיננטיות זה משהו שקיים בכדורגל הרבה זמן, אז יצאתי לבדוק על הקבוצות שהצליחו לשבור את ההגמוניה של קבוצה אחרת

בשבת האחרונה, ה-8 לפברואר, התחלתי לחשוב על השוואה מעניינת - יובנטוס וג'ון ג'ונס

לאחר ההפסד המשפיל לאטאלנטה 0-5, אחד מהגדולים והכואבים שידעה הקבוצה אי פעם, עלתה בי מחשבה לכתוב את הטור הנוכחי, שללא ספק מסמן שמילאן הגדולה כבר איננה מזמן, ומה שנשאר לנו ממנה זה רק השם.

אז איך היה העשור האחרון מבחינתי? מי שהתעניין קצת בכדורגל בעשור האחרון יודע כבר שאין צורך אפילו לקרוא את ההמשך כדי לדעת שהיה לי חרא של עשור, אבל עדיין, בואו נצלול קצת לעומקי הדכדוך