בשבת האחרונה, ה-8 לפברואר, התחלתי לחשוב על השוואה מעניינת - יובנטוס וג'ון ג'ונס

לאחר ההפסד המשפיל לאטאלנטה 0-5, אחד מהגדולים והכואבים שידעה הקבוצה אי פעם, עלתה בי מחשבה לכתוב את הטור הנוכחי, שללא ספק מסמן שמילאן הגדולה כבר איננה מזמן, ומה שנשאר לנו ממנה זה רק השם.

אז איך היה העשור האחרון מבחינתי? מי שהתעניין קצת בכדורגל בעשור האחרון יודע כבר שאין צורך אפילו לקרוא את ההמשך כדי לדעת שהיה לי חרא של עשור, אבל עדיין, בואו נצלול קצת לעומקי הדכדוך

ריאל מדריד, ברצלונה, מנצ'סטר סיטי, וכל קבוצה גדולה בעולם בערךרצתה אותו כבר בגיל 14, כולם ניבאו לו את נבואת ה"מסי הבא", ולבסוף הוא בחר במילאן כקבוצה המקצועית הראשונה שלו. אז למה בעצם אנחנו לא שומעים על חאקים מאסטור כיום?

כבר שנתיים שהקבוצה לא נמצאת בשליטתו של סילביו ברלוסקוני ומצבה הופך לאנוש יותר כשעתיד ורוד לא נראה ברקע. אומרים על כדורגל שהוא ה"אהבה שלעולם לא תבגוד בך" ולכן החלטתי לשלוח מכתב פיקטיבי למילאן הגדולה, בתקווה שתחזור.

איך הפכתי לאוהד של אינטר מילאן? בשביל זה צריך לחזור במנהרת הזמן 55 שנה אחורה, לקיץ 1964. אני, בן עשרה צעיר בעיר הולדתי הקטנה, רדאוץ, אי שם בצפון רומניה

כששומעים היום את השם "ג'וזפה מאצה", מיד חושבים על סן סירו – מקדש הכדורגל. אבל הסיפור שעומד מאחורי האצטדיון הוא הסיפור של ג'וזפה מאצה, הוא הסיפור של הכדורגל.

מי בראש דירוג המועדונים הגדולים בתולדות ליגת האלופות?

כשאני רואה היום את הקבוצות הגדולות, בין אם אלו יונייטד נגד ליברפול בשבוע שעבר או בכמה ממשחקי הקלאסיקו הספרדיים של השנים האחרונות, עושה רושם שהדגש המרכזי הוא טקטיקות, אסטרטגיות ובונקרים.

מאז צירופם של צמד הצעירים הכשרוניים לוקאס פאקטה וקשישטוף פיונטק בחלון ההעברות של ינואר, הרוסונרי משיגים ניצחונות מרשימים לצד כדורגל מרהיב, ומשיבים את האש ליציעי הסן סירו.