רגע לפני שיום הכיפורים נכנס, הנה לכם מצעד הסליחות השנתי. האנשים בספורט שרצוי שיבקשו סליחה, ויפה שעה אחת קודם.

המשחק ההוא עוד וודאי מהדהד לאוהדי בית"ר בראש - לא היא זו שהרימה את הגביע, כי בתוספת הזמן מגנה השמאלי החדש, אז כשחקן היריבה, הכריע את גורל המשחק באותו ערב.

זה לא היה משחק גדול, אבל זו כן היתה תצוגת תכלית של קבוצה חזקה ומוכשרת שיודעת להשיג את מה שהיא צריכה, גם ביום בינוני.

לפני שבוע הפועל באר שבע ערכה משחק אימון מול הפועל אדומים אשדוד מליגה א'. האלופה מדשדשת מתחילת העונה ונדמה שהניצחון על האשדודים באדום הוא זה שאמור היה להביא לה את הדרייב מול האשדודים באדום צהוב.

נראה שקצת איבדנו את הכיוון. הנבחרת הלאומית לא הגיעה לשום הישג בזירה הבינלאומית מזה כבר כמעט 50 שנה, אנחנו נמצאים בשפל בדירוג אופ"א, שום קבוצה מקומית לא העפילה למפעל אירופי ועדיין- הציפיות בשמיים. 6 משחקים ואנחנו ביורו.

אנחנו לא רצים. נקודה. זה לא המאמן, זה לא המערך, אלו לא השחקנים, זה לא המתקנים, זו לא ההתקפה וזו לא ההגנה. זה הרבה יותר פשוט מזה - אנחנו לא רצים.

לדעתי הבעיה היא איננה באשמת השחקנים והמאמן ואף לא בהתאחדות לכדורגל. זוהי אפילו לא בעייתה של הממשלה או האנשים במדינה הזאת שנושמים כדורגל, אבל לא יודעים לשחק.

מכבי חיפה בעיני הוא המועדון הכי גדול בישראל, לא בזכות התארים, ההתנהלות, ההיסטוריה והתצוגות הגדולות אלא, בראש ובראשונה, במידת העוצמה של הקטר החיפאי - הלא הם האוהדים, נכס צאן ברזל שלא נמצא במקומות אחרים ויסלחו לי הצהובים או האדומים.

כשגלזר עולה לדשא, אפשר לראות ביציבה שלו שהוא לא בא לקבל טובות מאף אחד. הוא עולה לדשא כי מגיע לו. כי הוא הכי טוב, הכי יפה, הכי... מזכיר מישהו?

נשימה עמוקה ואני שוב ביציע המזרחי עם כל המשתמע מכך. הריחות של ירושלים, הרוח הקרירה שמגיעה עם הקול של אמא שמהדהד בראש "קחי משהו חם", אני עונה לה שחום אימים, אבל כמו תמיד מגלה שהיא צדקה ומחייכת לעצמי. תכף יהיה חם, ביציע תמיד חם.