בסופו של דבר, הסדרה הזאת זרקה אותי כמה שנים אחורה. מכירים את הויכוח העייף והמנג'ס על מסי או רונאלדו? תכירו את אחיו הצולע

מסתבר שאפילו בליגה הטובה בעולם מסדרון הכניסה לאצטדיון הוא מעבר צר שבו שחקני שתי הקבוצות עומדים צמודים ודחוסים. הוא כל כך צר שהם צריכים לצאת מהדלת אחד אחד, גם הרזים שבהם.

כשאני רואה את מילנר במינהרה לפני המשחק עם תחפושת של שחקן רוגבי קשוח מניו זילנד אז ברור לי שהקבוצה הולכת לתת את הנשמה והלב במשחק הזה.

כן, ליברפול מוכנה, ראויה ויכולה לזכות העונה באליפות. אין תירוצים ואין נסיבות מקלות.

הפסד לא יכתיר את העונה הזו ככישלון וניצחון רק יתן חותמת נוספת על עונה מוצלחת.

מאחר והמטרה הבסיסית שלנו היא לא לספוג, קלופ עולה עם מערך סופר התקפי.

יש אצלי סוג של נפילת מתח אחרי השבועות המטורפים האחרונים שהביאו את הקבוצה לגמר בקייב. אני יודע שהמשחק חשוב וקובע לעונה הבאה, אבל לא היה לי ממש חשק לקרוא את הכתבות המקדימות, או התגובות בפייסבוק או את נאומיו של קלופ

ציפיתי להסתערות של רומא, אבל איכשהו הטקטיקה ההגנתית של קלופ הצליחה להרגיע אותם, עד ש...האינסטינקט הופיע.

גם אני קראתי את כל הסיסמאות והאמירות שהמשחק חשוב כי צריך להבטיח את המקום בצ'מפיונס לעונה הבאה. קראתי, הבנתי, אבל לא השתכנעתי.

מבחינתי יש היום שתי מטרות, הראשונה הגיונית והשניה רגשית. הראשונה היא לסיים ללא פצועים והשניה היא לראות את אינגס מבקיע או מינימום משחק טוב