מבחינתי יש היום שתי מטרות, הראשונה הגיונית והשניה רגשית. הראשונה היא לסיים ללא פצועים והשניה היא לראות את אינגס מבקיע או מינימום משחק טוב

עשרה ימים עברו מהמשחק האחרון, וזה נראה לי ממש מזמן, בערך כמו המאה הקודמת לפחות. היה קשה, אבל נשארתי בחיים.

המחצית הראשונה היא כמו המשך ישיר של רבע השעה האחרונה בדרבי, כלומר קבוצה חסרת חיים, תנועה ורעיונות כמעט לחלוטין.

כשקלופ עולה עם הרביעייה ההתקפית שלו אתה יודע שיהיו הברקות, כדרורים מרתקים ומבצעים אישיים יפים, כי לחבר'ה האלה אולי אין גובה, אבל יש להם טאץ' שאין להרבה אחרים

הרחקה שמרחקה, הסיטי היו הרבה הרבה יותר טובים. אמנם עד השער הראשון הגענו שוב ושוב לרחבה שלהם, אלא ששם עשינו כלום ושום דבר וברמות הללו, מי שאחוזי ההצלחה שלו כל כך נמוכים לא ינצח

אמנם אני פולני, אבל למה להיות שלילי? למה? איזה מחצית ראשונה מדהימה. ממש לפי ספר. כמו בסרטים. כמו בחלומות או כל הגדרה אחרת שתמצאו.

החבר'ה מתעוררים קצת בפתיחת המחצית השניה ופירמינו מצליח סופסוף לעבור שחקן באחד על אחד, אבל כשהוא מנסה בעיטת קוטיניו מפינת הרחבה, זה לא יוצא כל כך קוטיניו. אחח, יא קוטיניו, אייכה?

מה שבטוח זה שלתוצאת המשחק היום תהיה השפעה גדולה על ההתייחסות שלנו כאוהדים לקוטיניו, למרות שמדובר רק במשחק אחד.

אחרי שסופסוף סירבו סופית לניסיונות בארסה לרכוש את קוטיניו (חלמו על המיליונים שיקבלו?), הודיע הבחור ודווקא בערב שישי, שהוא רוצה לעזוב, סיבך לגמרי את המצב והכריח אותי לעדכן את הטור.

המסקנה שלי היא שכדי לרוץ לאליפות בעונה הבאה הקבוצה חייבת לוותר על הצ'מפיונס ולהתרכז בליגה האנגלית בלבד. העונה זה עבד עד חודש דצמבר ואז הקבוצה התפרקה, המומנטום נעצר וצ'לסי ברחה. אני מקווה שלקראת העונה הבאה קלופ יפיק את הלקחים, יחזק את הקבוצה במקומות הנכונים ויחלק את העומסים טוב יותר