מאחר והמטרה הבסיסית שלנו היא לא לספוג, קלופ עולה עם מערך סופר התקפי.

יש אצלי סוג של נפילת מתח אחרי השבועות המטורפים האחרונים שהביאו את הקבוצה לגמר בקייב. אני יודע שהמשחק חשוב וקובע לעונה הבאה, אבל לא היה לי ממש חשק לקרוא את הכתבות המקדימות, או התגובות בפייסבוק או את נאומיו של קלופ

ציפיתי להסתערות של רומא, אבל איכשהו הטקטיקה ההגנתית של קלופ הצליחה להרגיע אותם, עד ש...האינסטינקט הופיע.

גם אני קראתי את כל הסיסמאות והאמירות שהמשחק חשוב כי צריך להבטיח את המקום בצ'מפיונס לעונה הבאה. קראתי, הבנתי, אבל לא השתכנעתי.

מבחינתי יש היום שתי מטרות, הראשונה הגיונית והשניה רגשית. הראשונה היא לסיים ללא פצועים והשניה היא לראות את אינגס מבקיע או מינימום משחק טוב

עשרה ימים עברו מהמשחק האחרון, וזה נראה לי ממש מזמן, בערך כמו המאה הקודמת לפחות. היה קשה, אבל נשארתי בחיים.

המחצית הראשונה היא כמו המשך ישיר של רבע השעה האחרונה בדרבי, כלומר קבוצה חסרת חיים, תנועה ורעיונות כמעט לחלוטין.

כשקלופ עולה עם הרביעייה ההתקפית שלו אתה יודע שיהיו הברקות, כדרורים מרתקים ומבצעים אישיים יפים, כי לחבר'ה האלה אולי אין גובה, אבל יש להם טאץ' שאין להרבה אחרים

הרחקה שמרחקה, הסיטי היו הרבה הרבה יותר טובים. אמנם עד השער הראשון הגענו שוב ושוב לרחבה שלהם, אלא ששם עשינו כלום ושום דבר וברמות הללו, מי שאחוזי ההצלחה שלו כל כך נמוכים לא ינצח

אמנם אני פולני, אבל למה להיות שלילי? למה? איזה מחצית ראשונה מדהימה. ממש לפי ספר. כמו בסרטים. כמו בחלומות או כל הגדרה אחרת שתמצאו.