יריבות ספורטיבית היא אחד הדברים הכי מהנים בספורט. זה מוסיף עניין, זה חלק מהכיף – כל עוד זה מתקיים בפרופורציות הנכונות. דומה שאצל רבים מאוהדי הפועל הפרופורציות האלה מתאיידות ברגע שהם שומעים את השם מכבי.

הרבה ילדים שמגיעים למשחקים, לא תמיד חוזרים למגרשים, משום שההורים מודאגים מתופעת האלימות המילולית ואפילו הפיזית, שנספגת ביקיריהם על לא עוול בכפם בידי אוהדים בוגרים אך לא מחונכים.

איך זה להיות אוהד של הפועל? בשביל להיות אוהד של הפועל צריך להיות עם הרבה הרבה אופטימיות.

הגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן. הפועל תל אביב של השנים האחרונות היא קבוצה קטנה. קבוצת כדורגל עם שחקנים בינוניים, מאמנים מדרג ב' ואפילו אחד שצריך לחשוב על שינוי מקצוע ולחזור לפרשן

בגיליון יום רביעי של "ידיעות" ובאתר YNET התנהל ויכוח אם הנהלת הפועל ת"א צריכה למסור לאיגוד הכדורסל את שמות המתפרעים. אחד העיתונאים התנגד לכך בטענה שצעד כזה יגרום לכך שהאוהדים יכעסו על ההנהלה וזה מצב בעייתי לקבוצת אוהדים.

כעת כשהמועדון נמצא במשבר גדול יותר מאלו שהיו בשנות ה-90 ובעונת 2005, הפועל שוב זקוקה לשלום תקווה שיבוא להציל אותה.

כבר לפני כחמישה חודשים, כאשר מונה מוטי איווניר הסמל הצהוב לעמוד על הקווים של האהובה האדומה שלי בעונה הקרובה והקשה בליגה הלאומית, כתבתי על חוסר שביעות הרצון שלי מהמינוי שלו, וציינתי שאני הייתי ממנה על חשבונו סמל אדום אמיתי כדוגמת שייע, משה סיני או גילי לנדאו.

אחרי עשרה חודשים – הפינה האהובה חוזרת! והיום – הדרבי התל אביבי מגיע לפינה, שנה אחרי ה-5:0 ההיסטורי.

עד כה הפועל שיחקה שישה משחקים, בהם כבשה 13 שערים וספגה רק שער בודד, גם הוא במצב שכבר הובילה 4-0. כל אוהד שרואה את הנתונים האלה, יכול לחשוב שמדובר בקבוצת התקפה טובה מאוד, עם הגנת ברזל ולהסיר דאגה מלבו. אך אני ראיתי את המשחקים, ואני דואג

לאחר המשחק הביתי הדרמטי והמייגע שהסתיים עם טעם מתוק של האהובה האדומה שלי מול בני לוד באצטדיון המושבה בצהרי שישי האחרון, החלטתי לסקור את המצב של הקבוצה, הן מבחינה מקצועית והן מבחינת שביעות הרצון של האוהדים באצטדיון וברחבי הרשת.