לאחר מסע בן 15 עונות במסדרונות הנוסטלגיה של Championship Manager הגעתי להווה - עונת 2016/2017 עם הקבוצה שאתם בחרתם - ברייטון.

נכון שהתרגלתם ממני לטורים מותחים מלאי תהפוכות ודרמות, הפעם הסיפור היה שונה לחלוטין. כבר מהניצחון 4-0 על אספניול במחזור הפתיחה, התיישבנו על כס הברזל בבטחה.

העונה התחילה בניצחון כפול על ריאל מדריד בסופר-קאפ וזכייה בעוד תואר נוסף בספרד. גם את שלב הבתים הראשון בליגת האלופות עברנו בקלות. גם בליגה זה עבד חלק יחסית, עם ניצחונות על הרוב הגדול של הקבוצות הקטנות, נפילות מול ריאל וברצלונה ובעיקר מאבק בצמרת הגבוהה עם שתי הגדולות.

בעונה שעברה הצלחתי ליצור סדק ראשונה בשליטה של שתי הגדולות עם זכייה בגביע המלך, התואר הראשון שלי כמאמן העטלפים.

האכזבה מהעונה השנייה שלי בולנסיה מורגשת. כך גם הלחץ מהאוהדים וההנהלה, שדאגו לציין בסיום העונה שהם לא מרוצים מתפקודי כמאמן העטלפים.

אני מאמין גדול בלפתח צעירים מוכשרים ולתת להם את הבמה, אבל אם יש דבר שמרגש אותי יותר מפיתוח צעירים, זה כבוד לסמלים ותיקים. לפעמים שתי הגישות מתנגשות אחת בשנייה וזה בדיוק מה שקרה לי במסטאייה.

לאחר מסע בן שמונה עונות עם ווסטהאם שהסתיים עם טרבל מתוק, החלטתי להמשיך מאותו המקום בדיוק, קיץ 2009, עם קבוצה חדשה שאתם בחרתם - ולנסיה. האתגר- לשבור את ההגמוניה של ריאל מדריד וברצלונה בליגה הספרדית.

מגיע שלב בחייו של מנג'ר וירטואלי ששחקנים חדשים עם שמות הזויים צצים ומשתלטים על המשחק. בעגה המקצועית קוראים להם "ריג'נים", למרות שבמקומות מסוימים ברשת הם מכונים גם "ניוג'נים", אבל הבנתם את הכוונה.

אחרי שבע עונות עמוסות בציפיות ואכזבות, סוף סופ אני במרחק נגיעה מזכייה בתואר החשוב ביותר באירופה. היריבה שעומדת ביני לבין המטרה היא ברצלונה. אותה ברצלונה שהדיחה אותנו שלוש פעמים ברבע הגמר.

חמש עונות, אליפות אחת, גביע אופ"א אחד, ליגת האלופות- אפס. הייאוש מתחיל לכרסם בי, במיוחד אחרי הכישלון הצורם של עונה נטולת תארים והישגים. מונדיאל 2006 נפתח עם החלטה דרמטית - לעזוב את ווסטהאם לטובת אימון נבחרת לאומית.