אחרי שבת שבה ערן זהבי (שוב) מנצח עבור מכבי ובעקבות התיקו (שוב) של באר שבע, מצאתי לנכון לכתוב טור על הקווים המחברים בין ערן זהבי לבין צמצום הפער בצמרת.

זה התחיל בחופשה משפחתית באילת, הגמר הפגיש בין מיאמי ודאלאס ואני מצאתי כוכב.

על הגבעה שמול המגרש, שנראית מרחוק כמו שדה חרציות, מתחילה החגיגה. שירה, תופים, חצוצרה והמון בירה.

אינני בטוח אם דיוויד פדרמן הוא עדיין הבעלים של המפעלים הפטרוכימיים ובתי הזיקוק, אבל אני בטוח שהוא לא היה מעז לקנוס את כל עובדי החברות הללו

חמישה שבועות חלפו מפרסום דירוג הליגיונרים האחרון, וכעת כשאנחנו מתקדמים לישורת האחרונה של העונה, גם הדירוג מתחיל לתפוס את הצורה האידיאלית שבה הייתי מצפה שיראה

במחזור הקרוב, יעשה הצדק והמשחק בין הקבוצות שהיה אמור להיות משוחק בטדי לפני שלושה שבועות יגיע לירושלים בלי רדיוסים. איזו פתיחה לפלייאוף העליון.

כשאלברמן על המגרש, המגנים מרשים לעצמם לתקוף הרבה יותר, ונראה שלפחות ברוב משחקי הליגה, זה האיזון הנכון

ההגדרה של עונה חלומית או עונה מושלמת משתנה מקבוצה לקבוצה, בהתאם להיסטוריה שלה, ליעדים ולתקציב.

הריצה חושפת אצל כל אחד תכונות ויכולות חבויות, לדוגמא היכולת לרוץ ליד חלונות ראווה ולהתעלם מהם לחלוטין. אתה גם פתאום מגלה שרחוב אלנבי הוא בעצם בעלייה ותל אביב היא לא מישורית כמו שחשבת פעם.

פעם אחת בחודש, מכבי חיפה מחליטה שהגיע הזמן להתחפש לכמה דקות לקבוצת כדורגל ולתת קצת נחת לחבורת המזוכיסטים המוצהרים שלובשים ירוק.