הגעתי לאולם שבו התאמנתי בתיכון, התיישבתי בפינה ולאט לאט התאספו 50 אוהדי הפועל חיפה שהתחילו לשיר את השירים מהכדורגל שאני כל כך מכיר מלווים בתוף ענק ובלי שנייה שקט.

אף אחד לא חלם שמכבי תקלע כמעט 100נקודות במילאנו. את היכטלות של גאודלוק כבר ראינו, שהקבוצה הולכת ומתחברת לאט לאט, רואים בהרבה דקות. אבל האין הגנה, אוי האין הגנה.

אין ספק שההכנה מלאת הפציעות לא הייתה אידיאלית. אך למרות חסרונו של וימס והשתלבותו של גאודלוק ברוטציה, יש הרבה מנטרות בעייתיות שהדליקו מספיק נורות אזהרה.

"ב N.B.A. נותנים לשחק כדורסל, כאן זה דומה יותר לקרב האבקות". גם סטודמאייר וגם גאודלוק ראו לנכון לציין את הפיזיות של הליגה כאן. וזה אחרי משחק אחד מול קבוצות די בינוניות. מה זה אומר עלינו באמת? ואולי על הכדורסל האירופי כולו?

המבוגר האחראי שהלייקרס הביאו, לואל דנג, הוא שחקן נחמד בעל מוסר עבודה גבוה וקלעי טוב, אבל התפקיד הבכיר ביותר שלו עד עכשיו היה לשמש כינור שלישי בשיקגו

אחרי משחק האול סטאר הראשון (ראשון מתוך 15) שלו בשנת 97-98 בעודו רוקי, צ׳ארלס ברקלי אמר את המשפט הבא "היום ראיתי את העתיד והוא לובש גופיה מספר 21"

לצערי אני כותב את הפוסט הזה בחוסר רצון משווע. אני חייב לכתוב ולא לדבר מכיוון שהפה שלי עסוק בלעיסת כובע שכתוב עליו "ווריורס"

מחשבות מהירות לסוף משחק וסוף עונה

לא משנה מי ינצח הלילה או מי יצטיין כי בסופו של דבר הסיפור המרכזי הוא סביב לברון ג'יימס. אין אף ספורטאי אמריקאי שמרכז כל כך הרבה תשומת לב, שנכתבו עליו כל כך הרבה כתבות ושהדעות לגביו היו כל כך חלוקות.

הפועל ירושלים למדה על בשרה שלא די בלהביט קדימה, לפעמים גם צריך לדעת להסתכל אחורה. בזמן שהיו עסוקים במורשת ירושלמית אדומה, בבמות אליפות, בקבוצה של המדינה וביורוליג, בירושלים איבדו את הדבר הזה שאמרו שלהם יש ולמכבי אין - לב.