המחזור השמיני בליגת העל אוטוטו יוצא לדרך, והשבוע מחכים לנו משחקי עונה לוהטים. יתר קבוצות הליגה ימשיכו לנסות להשתפר, וקבוצה אחת, הפועל חיפה, תנסה להמשיך את המסע המופלא שלה.

כבר לפני כחמישה חודשים, כאשר מונה מוטי איווניר הסמל הצהוב לעמוד על הקווים של האהובה האדומה שלי בעונה הקרובה והקשה בליגה הלאומית, כתבתי על חוסר שביעות הרצון שלי מהמינוי שלו, וציינתי שאני הייתי ממנה על חשבונו סמל אדום אמיתי כדוגמת שייע, משה סיני או גילי לנדאו.

מספר הזרים בליגה הישראלית הלך וגדל במהלך השנים. ממגבלת שני זרים אי שם בסוף שנות השמונים, אנחנו עומדים כעת על שישה זרים (כשחמישה יכולים לשחק בו זמנית). אף פעם לא הייתי תומך גדול של ריבוי זרים, אבל אם אנחנו כבר שם אז למה שלא ננצל את זה קצת?

כשהחלטנו לצאת לטיול משפחתי בסוכות שמתחיל ונגמר במינכן, לא יכולתי לוותר על ביקור באליאנץ ארנה, למרות שאני לא אוהד של באיירן מינכן, לא מתעניין בליגה הגרמנית והיריבה היא קבוצת התחתית של פרייבורג שהפסידה כאן כבר שלוש עשרה פעמים ברציפות.

ביציע 2 4 ו-5 יש קרנבל בסיום המשחק ואני מסתכל על אבא שלי ורואה שהוא בוכה. ״אבא, ניצחנו, למה אתה בוכה?״ אני בוכה כי ניצחנו...

לדעתי צריך להסתכל על טביב והדרך המכעיסה שלו בצורה ריאלית. בואו נניח כך: אם וכאשר מחר אלי טביב מכנס מסיבת עיתונאים ומודיע חגיגית על מכירת הקבוצה, אתם רואים אדם אמיד/יציב ממנו שקונה אותה ממנו?

כבר זמן רב שאני מתכנן לכתוב על הקבוצה של פפ. יש בה פשוט את כל מה שאני אוהב בכדורגל – מאמן מבריק שמתבסס על משחק שוטף והתקפי, משחק אגפים ומגנים תוקפים מעולים, קשרים יצירתיים ששולחים מסירות אמן מדהימות וחלוצי חוד חזקים ואיכותיים.

גבירותיי רבותיי הירוקים, המלך הוא עירום. ושום תירוץ של תופר כזה או אחר על קהל שנגדו לא יעזור לטשטש את זה

אנחנו חלק גדול מהבעיה, ואני לא מוציא את עצמי מהמשוואה. קיטרתי על כל אחד ואחד מאותם מאמנים שהזכרתי למעלה. ועדיין, נראה ששום דבר לא מספיק לנו.

פגרת הנבחרות או כמו שלא מעט אוהדים ברחבי העולם קוראים לה, קדחת פיפ"א, סוף סוף הסתיימה לה והיא מפנה את המקום לליגת העל שלנו (הוי, כמה טוב שחזרת).