פגרת הנבחרות קפצה עלינו וכמעט שליש ליגה הסתיימה לנו, וזה בהחלט זמן מצוין לסיכום ביניים והסתכלות קדימה לקראת החלק הבא במירוץ המכשולים הכפול שבו משתתפת ליברפול.

הטור האדום היחיד שמעז להתרעם על חוסר ההתחשבות של הפרמייר-ליג במעמד הפועלים והעובדים בארץ ישראל, שבזמן שהם עמלים להרוויח את פת לחמם הם צריכים לראות את המשחק במסך הסמארטפון מתחת לשולחן או על המחשב תוך תרגול מעבר מהיר בין החלונות.

איזה מגמה תימשך היום - שתי הרביעיות שהבקענו בשני המשחקים האחרונים, או מיעוט השערים במשחקים מול הקבוצות הגדולות?

פעם קראו לזה כדורגל טקטי ואולי זה נכון, אבל היום אפשר להגיד שזה משעמם. שתי הקבוצות לחוצות ומפחדות פחד מוות אחת מהשנייה, ולא יוזמות, העיקר לא לספוג.

כשהבת שלי אמרה שהמשחק הזה כבר היה השבוע, הסברתי לה איפה היא טועה. כשסלאח עבר את השוער והחטיא כמו סטארידג' באמצע השבוע, הבנתי שהאישה שוב צדקה.

תוך כדי בהיה במסך אני שואל שאלה נוספת - פער שערים הוא חשוב, אבל בינינו, מי צריך את המחצית השנייה?

זה ידוע שבכדורגל התשובות לרוב השאלות נגזרות מהתוצאה, לדוגמא השאלה הניצחית האם הפגרה טובה לקבוצה או לא?

לסטר זורקת עוד חלוץ למגרש וקלופ, כרגיל, מסרב לרענן את השורות ולשנות קצת את המערך, ואז נגמר המזל, או יותר נכון שיקול הדעת של אליסון

קלופ פותח בפעם השלישית ברציפות עם אותו הרכב, ולמרות שזיכרוני הולך ומחליד עם השנים, אני לא זוכר בקדנציה שלו רצף כזה. השאלה היא אם ימשכו גם שאר הרצפים מתחילת השנה.

מסתבר שאפילו בליגה הטובה בעולם מסדרון הכניסה לאצטדיון הוא מעבר צר שבו שחקני שתי הקבוצות עומדים צמודים ודחוסים. הוא כל כך צר שהם צריכים לצאת מהדלת אחד אחד, גם הרזים שבהם.