כדורגל ביום שישי בערב הוא מעין יצור כלאיים מוזר שכזה. אירוע שמתרחש לא בזמנו, שלא בהקשר הרגיל שלו, שמנותק מהשגרה המוכרת והרגילה. כנראה שגם עבור קלופ מדובר באירוע שכזה והוא מחליט להעלות את קייטה בהרכב הפותח, לראשונה מזה זמן רב.

משחק דרמטי שאולי לא היה בו כדורגל גדול, אבל היה בו הכל.

הטור נכתב לפני, במהלך ותוך כדי המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד, ברצינות ועם טיפה הומור. מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.

שריקת פתיחה ואני בעוד ישיבה מעט מיותרת שבד"כ נמרחת והיום הרבה יותר. הראש נמצא במקום אחר והמוח נע בין קללות על כל העולם ואישתו, לבין תחושת הקלאוסטרופוביה שעוטפת אותי כשאני מחזיק את עצמי לא להתעדכן בתוצאה, כי אני רוצה לראות את המשחק מוקלט.

תיקו שהוא כולו ניצחון לאברטון ורובו הפסד לליברפול. אחד המשחקים שהכי רצינו לנצח ונגמר עם הכי הרבה אכזבה, גם בגלל התוצאה וגם בגלל הצורה.

מהסילבסטר רק בשני משחקים כבשנו יותר משער אחד. ביי-פאר החודשיים הגרועים ביותר מתחילת העונה. האם נצליח לצאת מהדשדוש המתמשך והמתסכל הזה?

למרות השעה המוקדמת אני מוזג לי מעט אלכוהול בתקווה שזה יעזור, אם לא לשחקנים אז לפחות לי. פוגבה נגח מנבדל ופתאום המשחק התעורר וגם הקהל

יש איזה תחושה שונה באוויר בפתיחה ואני תוהה אם זה כי מזמן לא ראינו משחק בשמש.

במהלך המשחק חלפה בי המחשבה איך יכול להיות שהפועל ת"א כובשת שני שערים במחצית ואנחנו בקושי מגרדים שער מנבדל.

הקבוצה ניצלה את הפגרה הארוכה כדי לנפוש בדובאי. אני לעומת זאת עבדתי, כולל היום, ולכן אני מגיע למשחק מעט עייף. נראה אם זה ישפיע על הקבוצה.